משלחת חוסן לאסון קריסת הבניין במיאמי

ראיון עם הדס רוחם – מנהלת מבצעים יחידת חוסן

 

מתוך מגזין בקצב מבצעי – עלון הרפואה הדחופה של 'איחוד הצלה'   > להורדת הגיליון <

צלמים: יחיאל גורפיין, שמולי הרשקופ, שירה הרשקופ, אבי נעם, שלומי מזרחי, משה מזרחי.

אסונות, פיגועים המוניים ואירועים קיצוניים גורמים לתגובות רגשיות עזות שעלולות להיות מעבר ליכולת ההתמודדות של אזרח מן השורה, להשאיר אותו במצב של דיסאוריינטציה, לגרום לו לפחד ולפתח לאחר מכן מצבים של פוסט טראומה.

בשנת 2016 הקימה הנהלת "איחוד הצלה" את יחידת חוסן, על מנת ליצור יחידה שתיתן מענה בשטח למצבי טראומה ומשבר. ישנן שתי קבוצות של מגישי עזרה ראשונה נפשית, האחת – הינה של חובשים בארגון שעברו הכשרה ייחודית למענה עפ"י מודל מעש"ה (חיזוק החוסן והפחתת חרדה), והשנייה – מורכבת מצוות רב מקצועי מתחום בריאות הנפש. בין חברי היחידה ניתן למנות פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים. הכשרת חברי היחידה ברפואה דחופה ובבריאות התנהגותית הפכה אותם למומחים במתן עזרה ראשונה נפשית–פסיכולוגית במקרים של אסון, תוך כדי ההתרחשות עוד בשטח ומיד לאחר האירוע הטראומתי.

הצוות הבכיר מקבל הכשרה במודלים של PFA ובמיומנויות של התאוששות פסיכולוגית (SPR), במודל מעש"ה שפותח ע"י ד"ר משה פרחי והוכר ע"י משרד הבריאות כמודל הלאומי לעזרה ראשונה נפשית וכן בנוהל הייצוב המיידי (ISP) שפותח על ידי ד"ר גארי קווין, MD, הפסיכיאטר המלווה את היחידה. פרוטוקול ייחודי זה, הלקוח מיסודות ה EMDR (שיטה בפסיכותרפיה) נלמד ומיושם בשטח בזמן אמת ע"י הצוות הבכיר.

המתנדבים עוברים קורס ייחודי ואינטנסיבי שפותח והותאם במיוחד עבור “איחוד הצלה” ועל פי צרכי השטח המוכרים שהתרחשו תוך כדי עשיה יום יומית. המרצים הינם מומחים עולמיים מתחום הטראומה, כשבקורס הושם דגש כיצד לייצב מצבים של דחק ונפגעי חרדה ולהגיש סיוע במצבים כגון: מוות עריסה, מוות פתאומי, פיגועים, החייאה בבית ותאונות קשות.

היחידה בניהולו של אבי מרכוס, סגן מנהל אגף רפואה בארגון, ובניהולה המקצועי של הפסיכולוגית ד"ר עינת קאופמן, קיבלה הכרה כלל ארצית ובינלאומית, והגישה במהלך השנים סיוע נפשי במאות מקרים. יחידת הטראומה משולבת במסגרת השירות הדחוף שהארגון מעניק לאזרחים. היחידה נשלחת בהתאם לצרכים לאירועים טראומטיים, ללא קשר לגודלם או למספר הנפגעים.

מצב שכזה נוצר עם היוודע אסון הקריסה של בנין המגורים במיאמי, פלורידה. בפרק זמן קצר התארגנה משלחת חוסן של "איחוד הצלה" ליציאה לעזרת הנפגעים בכלל וחברי הקהילה היהודית המקומית שהתגוררו בבניין שקרס בפרט.

כבר בפגישה הראשונה הבנו כי אף אחד מבני המשפחה לא מעונין בתמיכה רגשית. הדבר היחידי שהם מעוניינים בו זה מידע על בני המשפחה שלהם

בראש המשלחת עמד דובי מייזל, סמנכ"ל המבצעים בארגון כשלצידו רפאל פאך, חובש חוסן, שטיפל בכל ההיבטים התקשורתיים.
הצוות המקצועי כלל את הפסיכולוגיות ד"ר ג'ניפר מלץ וד"ר שרון סלייטר, העו"ס בתיה יפה, מטפלת באמצעות בעלי חיים שהגיעה יחד עם הכלבה הטיפולית שלה לוסי, ואת הדס רוחם, עובדת סוציאלית ומנהלת המבצעים של יחידת חוסן.
את רשמיה של הדס רוחם מהשליחות החשובה היא משתפת עמנו:

אנחנו נוחתים ביום ראשון בבוקר, שעון מקומי במיאמי, ונפגשים עם אנשי הקהילה היהודית שביקשו את הגעתנו. הקהילה היהודית שם תומכת בנו כל השנה, שותפה לעשייה שלנו, וזה רק היה טבעי שברגע שהבנו שהם נקלעו לצרה הזו, אנחנו מיד מתייצבים לעמוד לצידם בשעתם הקשה.

בפגישה ראשונה, לצורך הערכת צרכים, עם השירותים המקומיים אנו מבינים שישנם הרבה מאוד מטפלים רגשיים מקומיים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים העומדים לרשות צוותי החילוץ האמריקאיים. אולם ישנה הבנה שהערך המוסף שאנחנו מביאים איתנו הוא ההתמחות והניסיון בטראומה שנלמדו ונצברו מהעשייה שלנו במהלך האירועים הרבים שנחשפנו אליהם בישראל. החל מאירוע קטן וממוקד כמו החייאה בבית על תינוק, טיפול בטביעה או מקרה של אובדנות, וכלה באירועים גדולים כדוגמת אסון מירון והקריסה בגבעת זאב, פיגועים ותאונות קשות.

מיד לאחר הפגישה אנו מגיעים למלון שבו נמצאים כל בני המשפחות של הנעדרים ואנחנו מבינים משהו חשוב: אף אחד מבני המשפחה לא מעונין באותה נקודת זמן בתמיכה רגשית. המפגש עמם נעשה ארבעה ימים אחרי הקריסה והדבר היחידי שהם מעוניינים בו זה מידע על בני המשפחה שלהם. הם צריכים לדעת מה קורה כרגע עם הנעדרים ומה מצבם וזה לצערנו מידע שאין לנו לתת להם. אנחנו לא כוחות החילוץ ולא אמורים לתת את המידע הזה… יחד עם זאת, הפרוטוקול המקצועי שהפעלנו סייע להם מאוד. מחוסר מעש, פסיביות וחרדה הנענו אותם לכדי שיתוף פעולה מלא והרגשה שהם עושים משהו למען יקיריהם.

הפעלת הפרוטוקול להתערבות ראשונית התאפשרה בזכות שיתוף פעולה מיוחד עם צוות המשלחת של פיקוד העורף שהגיעו ביחד למיאמי. בפיקוד העורף מתורגלים בזירות אסון מעין אלו. הם עובדים בצורה מאוד שיטתית ומסודרת על מנת לקבל מידע מקסימלי על הזירה ואיך היא נראתה לפני הקריסה, זאת על מנת שפעולות החילוץ תהיינה ברמת היעילות הגבוהה ביותר, ואנחנו לקחנו חלק משמעותי במאמץ הזה.

הקריסה אירעה בסביבות אחת וחצי בלילה, כך שברור שרוב האנשים היו בחדרי השינה. אנשי פיקוד העורף התחילו באיסוף שיטתי של אינפורמציה לגבי כמות האנשים ששהו בבניין באותה השעה, באיזה דירה הם היו ובאיזה חדרים הם בדרך כלל ישנים. הם מיפו את מיקום החדרים, סימנים מזהים של הנעדרים, מהם הרגלי השינה שלהם ועד לרמה של פרטי הלבוש.

הבנו מהר מאוד שישנם בני משפחה רבים שיושבים חסרי מעש במלון ומחכים חסרי אונים, נטולי מידע, במצב תלוש ומחכים לבדל אינפורמציה שיושיע אותם מהמצב הלא ברור בו הם נמצאים. אנחנו אוספים את בני המשפחות הללו ואומרים להם שאנחנו צריכים מהם אינפורמציה מהימנה שנמצאת רק ברשותם ושאותה נעביר לכוחות המחלצים בשטח. בעזרת המידע החיפושים יהיה יותר יעילים וממוקדים. במצב הזה, על ידי שיתוף הפעולה המיוחד הזה, כל הצדדים הרוויחו.

ראשית – צוות פיקוד העורף שמחו על הושטת היד והסיוע שהגשנו להם, וככל שהיו יותר אנשים שאספו אינפורמציה כך הרווחנו יותר מידע מהיר במרוץ נגד הזמן.

שנית – האנשים הרגישו שהם יעילים ושיש להם יכולת לתרום למאמצי החילוץ של יקיריהם. מסירת המידע גייסה אותם וגרמה להם לצאת מהפסיביות המשתקת נוכח הטרגדיה, והחזירה אותם לתחושה של שליטה ותקווה לבשורות טובות. הם הרגישו שהם מסייעים ועל זה מושתת כל המודל של עזרה ראשונה נפשית – שכאשר האדם פסיבי ולא יעיל הוא נשאר מקובע בתחושת חוסר האונים. כאשר האדם פעיל, אקטיבי ומסוגל להיות בעשייה, הוא תורם להחלמה הספונטנית שלו והסיכוי שהוא ייצא מהמצב הטראומתי ללא הופעת תסמיני טראומה לאחר מכן עולה.

שלישית – עבורנו. שמחנו על ההזדמנות לסייע בכל מה שניתן, הן לצוותי החילוץ והן למשפחות שעל ידי הישיבה עמם נוצר כבר פתח לצורך תמיכה רגשית. הם מסרו את המידע ותוך כדי שיתפו בבכי את אשר על ליבם… בגעגוע לקרוביהם, בתחושות שנעו בין ייאוש לתקווה. בין ביטחון שכל רגע יקיריהם ימצאו בין ההריסות, לבין הפחד מכל יום שחולף והזמן לרעתם. ואני מקשיבה לסיפורים המטלטלים, באיזון הדק שבין נטיעת התקווה לבין הייאוש שמאיים לחדור, בין תחושת הסיפוק לבין ההבנה שהכול בידי הקב"ה ואנחנו רק השליחים, שמנסים להקל ולסייע במה שיכולים.

העבודה המשותפת כמובן שירתה את כוחות החילוץ בשטח אבל החשיבות והתועלת שבעבודה שלנו הייתה העובדה שהאווירה הכללית השתנתה ובני המשפחות הרגישו שהם תורמים למאמץ המשותף. האינפורמציה שאספנו עברה ישירות לכוחות החילוץ המקומיים והישראלים.

ככלל, שיתוף הפעולה בין המשלחת שלנו לכוחות החילוץ האמריקאים היה הדוק ויפה מאוד תודות למאמצים הבלתי נלאים הן של דובי מייזל ראש המשלחת שלנו והן של מפקד המשלחת של פיקוד העורף ,גולן ואך, שהיה בולט ודומיננטי במקצועיות ובניסיון הרב שהביא עמו.

הרכב המשפחות היה מעורב, יהודים ולא יהודים ואנחנו נתנו מענה לכולם ללא יוצא מן הכלל כמובן. היה מרגש לראות כיצד אנשים שאינם יהודים שמחו וסמכו על 'צוות המומחים מישראל' והודו לנו רבות על כך.

החשיבות והתועלת שבעבודה שלנו הייתה העובדה שהאווירה השתנתה ובני המשפחות הרגישו שהם יעילים ותורמים למאמץ

עבדנו מסביב לשעון ובמשמרות. צריך להבין שבשונה מאירועים קשים אחרים, כאן מדובר באירוע מתמשך והעבודה שלנו באה לידי ביטוי בשלוש חזיתות:

החזית הראשונה הייתה עבודה מול משפחות הנעדרים שכללה כאמור איסוף אינפורמציה ותמיכה רגשית.
החזית השנייה הייתה עבודה עם המגיבים הראשונים מכוחות ההצלה שגם אצלם היה צורך מוחשי לתת תמיכה נפשית רגשית לאור מה שהם ראו. זה כולל את אנשי זק"א המקומיים, אנשי הכבאות והמשטרה שבשיחות איתם הם שיתפו אותנו ופרקו את המתחים והטראומות שלהם מהמראות הקשים שנחשפו אליהם. הרבה מהם התנחמו בחיק הכלבה הטיפולית שלנו לוסי שהופעלה ע"י בתיה יפה העו"סית של המשלחת. היא עשתה עבודה מדהימה בפרט מול הכוחות המגיבים שעבדו ישירות בחילוץ הגופות, סביב השעון באתר הקריסה. היה מדהים ומרגש לראות איך אנשי כוחות החילוץ וההצלה המקומיים, אחרי יום עבודה מפרך בהריסות, עצרו להפוגה קצרה, להסתכל לנו בעיניים ולומר תודה. לשתף ולאפשר לעצמם להתנתק לרגע מהמראות הקשים שמאיימים לרדוף אותם עוד ימים רבים, ללטף ולהשתעשע עם לוסי, שהפיחה בהם חזרה מעט שמחת חיים ואהבה.

החזית השלישית הייתה עבודה עם הניצולים שהביעו תגובות דחק מועצמות גם לאחר מספר ימים. מצד אחד המחשבה על כך שגורלם היה יכול להיגמר לגמרי אחרת היא קשה מנשוא לעיכול, ומצד שני, הודו על מצבם ועל הנס הגדול שאירע להם.

בבניין שקרס הייתה משפחה ישראלית שגרה בקומת קרקע וניצלה. ביום הראשון שהגענו הצוות המקומי ביקשו את עזרתי לתמיכה רגשית בשפת האם המשותפת לנו, בעברית. חיברו בינינו ומאותו הרגע ליוויתי אותם כל זמן השהות שלנו בארה"ב.

מדובר במשפחה חרדית שהאמא הלכה להתוועדות חסידית בלילה וחזרה בשעה מאוחרת. בשגרה בשעות כאלו היא כבר מזמן ישנה אבל בגלל ההתוועדות היא חזרה מאוד מאוחר הביתה ומהר מאוד היא החלה לשמוע קולות שנשמעו כמו רעשים של שיפוצים מסיביים. דברים החלו לזוז וחלקים מהבניין נפלו. היא הייתה בטוחה שיש רעידת אדמה. בתושייה רבה היא מיהרה להעיר את הילדים שלה וביחד הם רצו החוצה וניצלו.

 

הקריסה הנוכחית הייתה עבורם כפתיחה של פצע מדמם שכן לפני שלוש שנים הם עברו חוויה מטלטלת לא פחות. הדירה שלהם נשרפה לחלוטין וגם שם הם נמלטו ברגע האחרון ממלכודת מוות. התחושות שלהם היו קשות ובהחלט מובנות. זו הייתה טראומה שישבה על טראומה קודמת, ואני מבינה שזו התמודדות מאוד מורכבת ונמצאת שם עבורם בתחושות הנוראיות האלו.

ישבתי עם האישה ששיתפה אותי בחוויית מאורעות הלילה הקשה. היא תיארה את כל תהליך הבריחה ואיך הדבר הראשון שניסו לעשות זה ליצור קשר עם הבעל, להודיע לו מה קרה ושהם בסדר. כל זה תוך כדי בריחה מאתר הקריסה כשכל הרחובות מסביב מלאים באבק והם מתקשים לנשום. היא סיפרה שהם דפקו על דלתות של אנשים על מנת לקבל סיוע כשאף אחד בבתים הסמוכים לא פותח את הדלת! היא תיארה לעצמה שהאנשים בבתים לא ידעו מה קורה וחששו שמדובר במתקפת טרור ולא פתחו. אלו היו רגעים מצמררים ומורטי עצבים עבורם. הראשונים שעזרו להם היו כוחות החירום הראשונים שהתחילו להגיע לאזור.

הקהילה היהודית הקימה מערך חסד מדהים אנו דאגנו לתמיכה הנפשית

התמיכה הנפשית בהתערבות ראשונית והסימנים להפרעת דחק

מספר גורמים שעלולים להתקיים בשלב החריף של אסון נחשבים לזרזים של החמרת תגובות מתח ויתכן אף הגברת הסיכון לפתח פגיעה פוסט-טראומתית. אלה עשויים לכלול: חוסר תמיכה חברתית, עייפות, קור, רעב, פחד, חוסר וודאות, אובדן, עקירה, חוסר מידע על אופי האירוע או מוצאו, טיפול שניתן באופן סמכותי או לא אישי, וחוסר תמיכה או מעקב בשבועות שלאחר החשיפה.

טראומה מעצם טבעה מציינת משהו שהשתבש, בלתי צפוי ופתאומי. יכולת החיזוי של החיים, הבטיחות והנוחות הופכת לאתגר עבור נפגע הטראומה. המסייעים יכולים לטפל בדאגות המיידיות של הניצולים ולהקטין את השפעות הטראומה בשל חוסר מידע, עקירה וחוסר נוחות פיזית או מחסה. בנוסף, ניתן להקל על ריפוי ולייצר חוסן על ידי חיבור בין ניצולים עם רשתות תמיכה רחבות יותר ועזרה בגילוי משאבים פנימיים להתמודדות עם אסון.

אז מה עשינו בפועל? בעיקרון נתנו לבני המשפחות לדבר, לשתף ולספר את כל הסיפור שלהם. כך מעבדים את חווית הטראומה וכך אפשר לתעל את האינפורמציה שנוצרה לאפיקים נכונים. הפרוטוקול הטיפולי קובע כי עיבוד חווית הטראומה בסמוך לאירוע עצמו מונעת את תסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

מעבר לשיחות הראשוניות היה לנו חשוב להמשיך בקשר יום יומי רציף ולדאוג לפרטים הקטנים כמו איך הם ישנו בלילות, האם הם מצליחים לאכול בצורה מסודרת ועד לדאגה למטען לטלפון לנערה, כי זה מה שהיא זקוקה לו כרגע.

במקרה הנוכחי של קריסת הבניין, הקהילה היהודית הקימה מערך חסד מדהים ודאגו לבני המשפחות לכל צרכיהם, הפיזיים, הבריאותיים וכו'. לנו נותר לדאוג לתמיכה הנפשית. ראינו כי מצד אחד הניצולים התהלכו עם מחשבה מאוד בריאה כשהם מודים על עצם זה שהם ניצלו אבל מצד שני ראינו שהם עברו חוויה קשה מאוד והמחשבה של מה היה קורה אם, לא מרפה מהם.

בשלב מסוים אנשים התחילו להבין את המשמעות של הזמן שעובר ובאיזשהו מקום הם ייחלו אפילו למציאת גופה של יקיריהם. היה להם חשש גדול שבשלב מסוים השלטונות יחליטו על השארת ההריסות כמו שהן ושהמקום יוכרז כקבר אחים המוני. ליהודים הנושא הזה היה מאוד קריטי. הבאת גופות יקיריהם לקבורה יהודית כך שיהיה להם לאן לעלות ולהתייחד עם יקיריהם מידי שנה ביום הפטירה. לבסוף נמצאו כל גופות הנעדרים, אך באותו רגע, זה היה נדבך נוסף ללחץ נפשי מצטבר שהתווסף לדאגות הרבות.

 

באיזה שלב הבנתם שהמשימה שלכם הסתיימה?

אנחנו הגענו למקום כנציגי יחידת חוסן של איחוד הצלה המתמחה במתן מענה ראשוני לאחר טראומה. זה מה שעשינו במהלך חמשת הימים ששהינו שם. אנחנו לא מחליפים את העבודה הטיפולית שבוודאי נצרכת בחלק מהמקרים כטיפול המשך בקהילה.
עבור המשפחות היהודיות הייתה חשיבות גדולה להגעתנו בסמוך לאירוע. הם העריכו את הגעתנו מרחוק עבורם על מנת לעזור להם ולתת להם את התחושה שהם לא לבד באירוע הזה ושיש מי שמבין את התרבות והשפה שלהם ונותן להם תמיכה רגשית.

הקהילה היהודית קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, חיבקה אותנו חיבוק חם ואוהב, דאגה לכל צרכינו ונתנה לנו תחושה אמיתית של בית, כשאנחנו כ"כ רחוקים פיזית ומנותקים מהבית…

צריך להבין שמדובר באירוע מתמשך איטי ומורט עצבים, ובסוף התקופה הנוראית הזו של הוצאת כל הגופות, המשפחות היו סחוטות לגמרי מבחינה נפשית, כשהמידע זרם בטפטוף ובאופן חלקי. חוסר המידע וחוסר הוודאות הגביר באופן משמעותי את מצב הסטרס בו היו נתונים, כך שבסופו של דבר אני מעריכה שהטיפול במשפחות השבורות ימשך עוד זמן רב ועבודת ההמשך של גורמי הרווחה המקומיים תהיה כמובן הכרחית, אבל הייתה הבנה של כל הצדדים שאנחנו הגענו כמשלחת חירום עם ידע וניסיון מעשי במתן מענה מיידי לצרכים שנוצרו מייד לאחר הטראומה ובהחזקת הסיטואציות הקשות בימים הראשונים. השלב הזה נגמר ולאחר שהמשך הטיפול הועבר בצורה מסודרת אל גורמי הרווחה המקומיים יצאנו חזרה הביתה.
איך שמרתם על עצמכם ועל החוסן הנפשי שלכם?
השמירה העצמית הוא נושא מאוד חשוב שאנחנו כאנשי מקצוע מודעים אליו ונותנים לו מקום חשוב ובעדיפות עליונה בתהליך. גם בארץ בעבודת השגרה, בטח ובטח במצב של משלחת סיוע, בעשייה כל כך אינטנסיבית.

לשבת כל היום ולשמוע סיפורים טראגיים של ניצולים, כאשר כל מפגש מצמרר ומטלטל, זה מעמד קורע לב ואנחנו חייבים לדעת לשמור גם על עצמנו כשהסיפורים הכואבים ממשיכים להשמע, עוד עדות ועוד שברי חיים… כמו: בחורה צעירה עם עיניים כחולות-אדומות, נפוחות מבכי ומלילות ארוכים ללא שינה, אומרת לי בדמעות: 'אם יש סיכוי שמישהו יימצא חי בהריסות האלו זה הארוס שלי. הוא אדם קשוח, אני יודעת שהוא מסוגל לשרוד את זה'.
אמא עייפה שמתחננת שנמצא את בתה היחידה. היא כל עולמה! היא זועקת בפנים חיוורות. וככל שחולפים הימים, היא מתחננת
שנדאג שיחזירו אליה את בתה, גם אם בסוף תתברר כגופה, שלכל הפחות יהיה לה קבר לפקוד ולבכות עליו…

לכן, חלק מ"פרוטוקול משלחת", שסיגלנו כבר במשלחות קודמות, כלל מפגש כל ערב של צוות המשלחת לשם סיכום פעילות יומי שכלל גם חיזוק פנימי-רגשי של הצוות בינו לבין עצמו. זה היה מקום עבורנו להתאוורר ולשתף במה שעבר על כל אחד באופן אישי. המפגשים היו תורמים ומפרים מאוד ואפשרו לנו להמשיך ולצבור כוחות ליום המחרת.

בשלב מסוים האנשים התחילו להבין את המשמעות של הזמן שעובר ובאיזשהו מקום הם חיפשו בעיקר שתהיה להם אפשרות לקבור את יקיריהם

בערב האחרון לשהותנו שם, חברי הקהילה שאירחו אותנו וראו את הקושי היום יומי, החליטו להוציא אותנו למסעדה להתפנק קצת ולחזור לחייך. רגע מיוחד היה כאשר כל עובדי המסעדה, שהבינו שאנו חברי משלחת מישראל, נעמדו מסביב לשולחן שלנו ומחאו לנו כפיים. בשניות התקבצו עוד סועדים רבים מהמסעדה והצטרפו אליהם בהצדעה לעשייתנו. זה היה מעמד מרגש כל כך שהותיר אותנו בתחושת סיפוק ושליחות גדולה!

הדס רוחם – מנהלת המבצעים של יחידת חוסן – איחוד הצלה

חובשת רפואת חירום משנת 2004. עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני עם התמחות בטראומה. עובדת במלר"ד בבית החולים לניאדו בנתניה.
חברה בהנהלה המקצועית, מנהלת מבצעים ומכשירה את הצוותים של יחידת חוסן.
לקחה חלק במשלחת של יחידת חוסן לאחר פיגוע הירי בבית הכנסת בפיטסבורג, פנסילבניה. באסון מירון הקימה חמ"ל מבצעי-מקצועי יחיד במינו שנתן מענה טלפוני מידי לחובשים ופרמדיקים באותו לילה בתום הפעילות הרפואית, ובשבועות שלאחר מכן – ניהלה יחד עם חברי המנהלת המקצועית מערך של עשרות מעגלי שיח לצוותים הרפואיים אשר הועברו על ידי אנשי מקצוע בכירים מהיחידה לצורך עיבוד חווית הטראומה מאסון מירון.