מונולוג של אשת מתנדב איחוד הצלה בנווה יעקב
זה היה לקראת סוף הסעודה בליל שבת.
המכשיר של בעלי מתחיל לצפצף "פיגוע ירי בשדרות נווה יעקב".
הוא מזנק משולחן השבת ויוצא מהבית במהירות.
"חכה זה מסוכן" אני קוראת אבל הוא עונה "אם אני לא אצא מי יצא, יש שם פצועים!"
אני נועלת את הדלת שני סיבובים במפתח וגם את הבריח הפנימי, מוציאה ספר תהילים מהארון ומתחילה לקרוא פרקי תהילים.
פרק ועוד פרק, ועוד פרק, עוברת רבע שעה, חצי שעה, והוא עוד לא חוזר.
הלב מתמלא בדאגה ובראש מתחילות לרוץ מחשבות שהשם ישמור.
עוד רבע שעה, ועוד אחת, ועוד…
השעון שבת כיבה את האור בבית. חושך, והלב מתפוצץ מדאגה.
תסריטי אימה רצים לי בראש, אבל אני ממשיכה עם התהילים, מסיימת את כל הספר, עם דמעות בעיניים. הילדים אומרים איתי תהילים בשקט.
עוברות שעתיים ולפתע דפיקות בדלת. הלב קופץ לשמים. "זה אני, תפתחי".
פותחת את הדלת, והילדים מתנפלים עליו "אבא!!!"
תמיד הוא מרים אותם גבוה ומחבק עם אור בעיניים, עם שמחה, אבל עכשיו, הוא רק ממהר לכיור לשטוף פנים. משהו כבוי אצלו. החולצה מוכתמת, הידיים מלוכלכות, והעיניים… עצובות עצובות.
הוא לא צריך להגיד כלום. אני מבינה הכל.
עברו שלושה ימים, ועכשיו, עכשיו בעלי רוצה לרפא את הצלקת, לתקן, במקום שנלקחו חיים, להביא משהו שיעניק חיים.
הוא רוצה לתרום לעילוי נשמת הקדושים מינילנס שיאפשר לו ולחברים שלו מאיחוד הצלה להגיע לכל מקום בשכונה בזמן הכי קצר. גם איפה שיש פקקים וגם איפה שהכביש חסום, האוטו הזה יודע לעבור מהמדרכה, בין המכוניות, ולהשתחל לאן שצריך כדי להציל חיים. ולא פחות חשוב, יהיה באוטו ציוד מיגון נגד ירי שישמור על המתנדבים שיסעו בו.
אני ממש מבקשת שתעזרו לנו עם היוזמה, תחזירו לבעלי את האור לעיניים ותתנו לו לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ויודע לעשות – להציל חיים ?
