פגיעות צלילה

דבר רפואה שבועי – פגיעות צלילה

צלילה היא תחביב נפוץ ומהנה, בעיקר בישראל מרובת החופים, הטבע והעתיקות. עם זאת, צלילה עלולה להיות פעילות מסוכנת כאשר היא מבוצעת ללא התחשבות בהוראות הבטיחות או כאשר ישנה תקלה בציוד. מעבר לסכנות הקיימות בעת ביצוע כל פעילות גופנית בטבע (פציעות טראומה ופציעות בעלי חיים), צלילה מלווה במספר סכנות ייחודיות.

אז מהן הפציעות הנפוצות בצלילה? ומה ניתן לעשות על מנת למנוע או לטפל בהן?

לחץ וגזים

הגורם העיקרי לפציעות בעת צלילה הוא הלחץ הסביבתי. בהפשטה – מים הם חומר כבד, וככל שצוללים עמוק יותר ישנם יותר מים "מעל" הצולל, מה שלוחץ עליו. לחץ זה מורגש על גופו של הצולל, אבל גם בתוך גופו.

אפקט חשוב של לחץ הוא על גז – בלחץ גבוה גז נדחס ותופס פחות מקום, וכשהלחץ יורד הגז מתפשט בחזרה לגודלו המקורי. זה הבסיס מאחורי דחיסה של גז לתוך בלוני החמצן המשמשים ברפואה – בזכות הלחץ הגבוה ניתן לדחוס הרבה חמצן לנפח קטן של בלון גז, אבל ברגע שפותחים את הבלון הלחץ הגבוה שבתוכו דוחף את הגז החוצה ולתוך המטופל הנושם אותו.

אפקט נוסף של לחץ הוא על מסיסות של גז. כאשר לחץ עולה וגז נמצא ליד נוזל, חלק מחלקיקי הגז ידחסו לתוך הנוזל ו"יתמוססו" בו, כמו שמלח או סוכר מתמוססים במים ו"נעלמים". כאשר הלחץ פוחת, הגז משתחרר בחזרה מהנוזל לאוויר כבועות. זה מקור הבועות במשקאות תוססים, וזו גם הסיבה לכך שלעתים כשפותחים משקה תוסס ניתן לשמוע ולהרגיש בריחה של גז וניתן לראות יצירה של בועות. הלחץ בתוך הבקבוק גבוה, וכאשר הוא נפתח ונחשף ללחץ הרגיל באוויר הלחץ בו יורד וחלק מהגז שמומס בנוזל משתחרר לאוויר.

אז איך כל זה קשור לפציעות צלילה?

בארו-טראומה

בעת הירידה לעומק גז מתמוסס לתוך נוזלי הגוף, מה שמגדיל את נפח הנוזל. כאשר הנוזל כלוא בתוך חלל קטן, לדוגמא בתוך האוזן, הדבר עלול להוביל לפציעה ולבעיות שמיעה. באותה מידה עלול להיגרם דימום מפציעה של כלי דם חלש שלא היה מוכן לעליית נפח הנוזל. כאשר צוללנים מרוקנים את הריאות ועוצרים את הנשימה הבדלי הלחץ בריאות נעשים קיצונים אפילו יותר, ונוזלים עלולים לעבור מכלי הדם אל חלל הריאה וליצור בצקת ריאות שמקשה על הנשימה.

כאשר צוללן עולה חזרה אל פני השטח הלחץ בסביבתו יורד וגז מפסיק להתמוסס וחוזר למצב גזי רגיל, מה שמגדיל את הנפח שלו. כאשר העלייה מהירה מדי, זה עלול ליצור מתח גדול על הריאות ולפוצץ אותן, כך שיווצר חזה אוויר או אפילו חזה אוויר בלחץ.

תסחיף אוויר ומחלת הדה-קומפרסיה

כאמור, כשצוללן צולל למעמקים הלחץ הגבוה מוביל להתמוססות יותר גזים בדם בעת המפגש ביניהם בריאות. כאשר הצוללן עולה לפני השטח והלחץ סביבו פוחת, החלקיקים המומסים חוזרים לצורתם כגז. כאשר תהליך זה מתרחש בהדרגתיות הגז העודף משתחרר אל הריאות. כאשר התהליך מתרחש מהר מדי הגז עלול להצטבר בכלי הדם וליצור בועות (בדיוק כפי שמתרחש בבקבוק המשקה הקל כאשר פותחים אותו). בועות הגז שבכלי הדם מהוות תסחיף אוויר, ונעות עם זרם הדם. אם הן מגיעות אל מחזור הדם הריאתי הן משתחררות מן הגוף כחלק מתהליך הנשימה. לעומת זאת, אם הן מגיעות לעורק או וריד קטנים הן עלולות להיתקע בו ולחסום אותו.

בועות אלו עלולות להיתקע באחד מכלי הדם המוחיים ולגרום לשבץ, לחסום את אחד מהעורקים הכליליים ולהוביל להתקף לב, להצטבר במפרקים ולהוביל לכאבים עזים, או לחסום כלי דם קטנים בעור ולהוביל לפריחה ודימומים עוריים נרחבים. יש לציין שלבועות הגז לוקח זמן להיווצר ולנוע ברחבי הגוף, אז התסמינים השונים עלולים לא להופיע מיד בעת העלייה לפני השטח, אלא אף מספר שעות לאחר מכן.

שכרון מעמקים

בעומקים נמוכים מ-30 מטרים עלולה להתפרץ מחלה נוספת – שכרון המעמקים, או בשמה הרפואי הרעלת חנקן. חנקן הוא הגז הנפוץ ביותר באוויר אותו אנו נושמים. בתנאים רגילים הוא חומר לא מזיק שכמעט ולא מגיב עם רקמות הגוף אך כאשר מספיק חנקן מתמוסס בזרם הדם בעקבות הלחץ הגבוה שבעומק הים החנקן מתחיל לפגוע במערכת העצבים.

האפקט שנוצר הינו אפקט שדומה מאוד לשיכרון עקב שתיית אלכוהול, וכולל הפרעה בשיקול הדעת ובקואורדינצית השרירים ושינויים בהתנהגות ובאישיות. האפקט מוחמר ככל שהצוללן מעמיק, ובעומקים נמוכים מ-90 מטרים עלולות להופיע הזיות ואף אובדן הכרה.

גורמים רבים עלולים להחמיר את התופעה כולל שימוש באלכוהול, תרופות שונות או סמים לפני הצלילה, חוסר שינה ועייפות, היפותרמיה (בעיה נפוצה בעת צלילה במים קרים ללא בידוד מתאים) או עלייה בריכוז הפחמן הדו חמצני (שמתרחשת ככל שבלון האוויר שבו תלוי הצוללן מתרוקן).

בעוד שתופעה זו אינה מסוכנת ישירות, בעת צלילה היא עלולה להוביל לתאונות עקב התנהגות לא זהירה או אף לעלייה מהירה מדי לפני השטח ולפגיעות דה-קומפרסיה. עם זאת, התופעה חולפת ברגע שהצוללן עולה חזרה ללחצים רגילים.

מניעה וטיפול בפגיעות צלילה ולחץ

כמו מרבית הפציעות והמחלות, התרופה הטובה ביותר הינה מניעה. בצוללן בריא, עירני, שלא נטל חומרים מזיקים, עם ציוד תקין, ומקפיד על כללי הבטיחות, הפרעות אלו נדירות מאוד. גורם המניעה החשוב ביותר הוא ירידה הדרגתית בעומק הצלילה, ועלייה הדרגתית ואיטית אל פני השטח בעת סיום הצלילה. כאשר שינויי הלחץ הינם הדרגתיים, רקמות הגוף מסתגלות לשינויי הלחץ, עודפי הגז מתפנים דרך הריאות, ואין יצירה של בועות גדולות או קריעה של חללי גוף

המכילים גז או נוזל. בנוסף, אין לעצור את הנשימה בעת הצלילה מכיוון שפעולה זו מגדילה את עומסי הלחץ על הריאות ומגבירה את הסיכון לפתח בצקת ריאות או חזה אוויר.

הטיפול בפצוע שאנו חושדים שסובל מפגיעת גז הינה קודם כל לחפש ולטפל בפציעות נוספות שעלולות להיווצר סביב צלילה כגון טראומה פיזית, היפותרמיה, או חזה אוויר.

לאחר מכן יש להשכיב את המטופל אופקית (גז קל יותר מדם ובועות עלולות להצטבר באזורי הגוף הגבוהים יותר), לספק לו חמצן בריכוז 100% (מסייע לספק יותר חמצן לרקמות שאספקת הדם להן נחסמה חלקית ע"י בועות, ומסייע למוסס את חלק מהבועות חזרה אל זרם הדם), ולהעלות את כמות הנוזלים שבגופו, בין אם דרך הפה או ע"י עירוי ורידי (העלאת לחץ הדם מאפשרת לספק יותר דם מחומצן לרקמות החסומות חלקית ומרחיבה את כלי הדם כך שחלק מהבועות החסומות ינועו).

לבסוף יש לפנות את המטופל בהקדם האפשרי למרכז רפואי עם תא לחץ. מכשיר זה מהווה את הטיפול העיקרי והיעיל ביותר בפציעות דה-קומפרסיה ותסחיפי אוויר. בתא הלחץ ניתן ליצור לחץ גבוה ואז להוריד את אותו בהדרגה, ובעצם לחקות את תהליך העלייה ההדרגתית לפני השטח שהכישלון בו הוביל לפציעת הצוללן. עליית הלחץ בתא מובילה להתמוססות הבועות חזרה אל זרם הדם, וירידת הלחץ ההדרגתית מאפשרת לעודפי הגז להתפנות דרך הריאות.

מרבית נפגעי הצלילה שמפונים ומטופלים בזמן מחלימים לחלוטין. עיכוב עלול להוביל למוות של רקמות ולנזק למוח ולאיברים נוספים שנחסמו. בנוסף, פציעות בארו-טראומה לאוזן נוטות להחלים פחות טוב, ופציעה שכזו עלולה להוביל להפרעות שמיעה שאינן חולפות.

בעלי הכשרה רפואית, מעוניינים להצטרף להתנדבות באיחוד הצלה