עדות מתוך התופת – אושרת ושי בורפקר

"אמא אני לא רוצה למות… לא רוצה שירצחו אותנו ככה". ביתי דיברה תוך כדי קוצר נשימה נורא שתקף אותה.

לא ידעתי מה לעשות. רציתי את שי, שיבוא להרגיע. במקלט לא הייתה קליטה בפלאפון, אבל אז נזכרתי, שיש לי את ה'ראגר '– מכשיר הקשר של איחוד הצלה… בעזרתו קראתי לו בדחיפות שיבוא וירגיע את הילדה.

מכשיר הקשר שבעזרתו הצלנו כל כך הרבה אנשים, הציל עכשיו את הילדה שלי …
***
יום חמישי, 12 באוקטובר

"תבוא מהר", שולחת אושרת הודעה לבעלה, שי, "אני עומדת עם שקית הזבל בפתח הבית ולא מצליחה לזוז. הרגליים שלי לא מגיבות, ואם אני מנסה לפתוח את הפה, יוצא ממנו רק בכי וזעקות חנוקות".
בחוץ כבר לא היו טילים או אזעקות או מחבלים. האמת היא, שחלפו חמישה ימים מאז האזעקות – טילים- מחבלים. ולמעשה, אושרת נמצאת כבר בירושלים השקטה, ולא באשקלון המטווחת, היא אמורה להיות רגועה. לא?


זהו, שלא.
כי בדיוק כשבאה לצאת מהבית בפעם הראשונה, להשליך את הזבל לצורך העניין, הבינה, שהיא לא מסוגלת לצאת לרחוב, אפילו לא לפח הזבל, ושהיא חייבת טיפול חוסן.
בעלה, שי בורפקר, חובש קרבי מזה 23 שנה, ומתנדב באיחוד הצלה מזה 4 שנים, עזב את החזית המדממת עדיין מאז שבת, והלך לדאוג לאשתו. כפי שעשה, בעצם, במשך כל ארבעת הימים האחרונים – שילב דאגה לציבור עם דאגה לאשתו ולארבע בנותיו הקטנות.
"בשבת השחורה ליהטטתי בין טיפול בפצועים ומיונם בצומת זיקים לבין קפיצה מידי פעם לבית לראות שהבנות והאישה בסדר. אושרת אמנם שידרה לי שהכל טוב, ודחפה אותי ללכת להציל חיים, וזה מה שעשיתי, אבל מידי פעם הייתי חייב לבוא ולהרגיע אותן, ואת עצמי, שהן בסדר".
אושרת ושי בורפקר מתגוררים באשקלון. שניהם מתנדבים באיחוד הצלה. הוא חובש, רכז חוסן ומדריך, והיא חובשת.
זהו סיפורם של בעל ואישה גיבורים, מתנדבי איחוד הצלה, העובדים בראש אחד ושותפים לדעה אחת: הצלת חיים חשובה מכל!
גם כשהם עצמם תחת טילים, גם כשהם בעצמם במצוקה, מחפשים לצאת ולעשות את החסד הגדול מכל: הצלה של חיי אדם.

שבת, 7 באוקטובר

"באותה שבת עבדתי משמרת בוקר במשטרת התנועה הארצית", מספר שי. "כיוון שאני דתי, פלאפון בשבת הוא רק במקרי חירום. כל מי שהתקשרתי אליו באותו יום בפלאפון הבין מיד שמדובר במקרה חירום.
הראשונה שבישרה לנו על מצב יוצא דופן הייתה אחת השוטרות, בקשר, בשעה 6 בבוקר.
קיבלתי הוראה ונסעתי לכיוון דרום לצומת זיקים תוך כדי שמעליי, בשמיים, כל הזמן יירוטים .
המטרה שלי היתה להגיע לצומת ולבצע חסימה – למנוע מאזרחים להגיע לדרום עד שנבין מה קורה.
כבר בצומת מבקיעים לכיוון דרום, אני קולט שיש כוחות נטושים, כלומר, רכבים של כוחות משטרה לא מאוישים. מה שאומר, שמשהו מתרחש. מה בדיוק? עדיין לא ברור.
אני מנסה לברר בקשר ומדווח לראש המשמרת שיבדוק מה קורה פה זה לא רגיל! ואז קוראים לי לחזור במהירות למתקן לקרית גת. הסתובבתי ובזיקים פרססתי לכיון צפון.
כ-500 מטר לפני צומת מבקיעים נוצר פקק של כמה כלי רכב בעקבות החסימה של הרכבים המשטרתיים שננטשו באמצע הכביש.
לפתע מכונית מסוג 'מיני קופר' מעלה עשן מגיעה לעברי ואנשים מתוכה קוראים אלי וצועקים: "ירו בנו! ירו בנו!"
שאלתי "מה קרה?"
הגבר ענה "מה לא שמעתם?! יש ירי בשדרות!"


הובלתי אותם לצד – גבר ואישה שיצאו מהמכונית מלאים דם מכף רגל ועד ראש – אמרתי להם, אני חובש אני אטפל בכם. יש לי תמיד תיק רפואי למקרה חירום.
תוך כדי שאני מטפל בהם, הגיע לידי רכב לבן שנהגו התחנן: "אנחנו הגענו משדרות. תפתחו את החסימה, ירו בחבר שלי, הוא איתי כאן באוטו".
אמרתי לו שהכביש חסום וביקשתי ממנו שיביא את חברו אלי, לשולי הכביש, שאטפל בו כי אני חובש. אבל מיד קלטתי שמדובר בפצוע קשה מאד בכתף. הוא היה בהכרה חלקית.
טיפלתי בשלשתם. עשרים דקות נוספות חולפות. הציוד הרפואי החל להיגמר לי. התקשרתי לחנן קדוש – אחד הכוננים החזקים של איחוד הצלה אשקלון.
"חנן תגיע זריז, אני נמצא בין זיקים למבקיעים עם 3 פצועי ירי אחד קשה" ,
וחנן שרואה שאני מתקשר בשבת, מבין שמדובר במשהו רציני וממהר לצאת אלי מאשקלון לצומת מבקיעים.
בינתיים, הפצוע קשה מתחיל להרגיש יותר ויותר קר – מה שאומר שהוא מאבד המון דם. אני לוקח החלטה להכניס אותו לניידת וטס אתו לבית חולים ברזילי.
אני עם יד אחת על ההגה ועם היד השניה מחזיק אותו בכח. קורא וצועק לו "אח שלי, יהיה בסדר אנחנו תכף בבית חולים! תישאר איתי !"
כשאנחנו מגיעים לבית חולים השעה 7:00 בבוקר, ואחות אחת צועקת : "אר"ן, אר"ן, ברזילי נכנס לאר"ן!"
מסתבר שזה בדיוק הזמן בו התחילו לקלוט בבית חולים שמשהו בסדר גודל הזוי מתרחש.

חזרנו לצומת לטפל בפצועים.

מאז הייתי כל הזמן במחסום זיקים, פתחנו שם טריאז' ענק. (מיון פצועים), חילצתי פצועים וטיפלתי בהם בשטח – אמבולנס של צה"ל פינה אותם לבתי חולים.
מידי פעם הייתי חוזר למשפחה לראות שהן בסדר. מצאתי ילדות מפוחדות ואישה שכבר הבינה שמדובר באירוע חמור ונורא, מתפללת חרש.
אמנם עד צאת שבת לא הבנו את סדר הגודל, ואולם החבר'ה שלא שומרים שבת התעדכנו ושמעו מה קורה בכפר עזה ובבארי.
אני אישית הייתי עסוק בלטפל בהמון הפצועים שהגיעו ברכבים פרטיים וברכבי צה"ל.
מה שקרה זה – שהרבה רכבים עם אנשים שנכנסו לעזור – יצאו כשהם אנשים עצמם פצועים… התברר שהמחבלים הגיעו עד צומת יד מרדכי וירו בכל מי שיכלו לירות.
טיפלנו בכולם במהירות הרבה ביותר שיכולנו, עוד ועוד פצועים, ועוד ועוד מיונים וטיפולים. בלי לאכול בלי לשתות בלי לחשוב על שום דבר פרט לכך שאולי נציל עוד אחד ועוד אחד.
חזרתי הביתה בלילה מותש. ורק אז, כאמור, קלטנו את גודל השואה.
אושרת הייתה מבועתת, אבל עודדה אותי גם בימים הבאים לצאת לעזור. העמסתי על עצמי את האפוד והתיקים של איחוד הצלה ויצאתי להציל חיים. היא עצמה הייתה צריכה להישאר עם הילדות. רק ביום רביעי נכנסה גם היא לכוננות".
שי שמר על הילדות והיא יצאה למשמרת.
מייד בהתחלה, חוותה טיל שנפל ממש בסמוך אליה וטיפלה בפגועים.
"הלכנו מזירה לזירה לפנות פצועים ונפגעי הלם", מספרת אושרת, "עזרנו לחולים אונקולוגים – הבאנו להם תרופות.
ופעם אחת, בדרכנו לבית מרקחת, התחיל מטח מטורף של טילים. היינו בחוץ עם אפוד, מגן וקסדה. את שוכבת על האדמה על פי הנחיות פיקוד העורף, ושומעת נפילה פה נפילה פה. ומרגישה איך משהו בתוכך מתרופף. איך הנפש שלך מצטלקת.
כשחזרתי, ראה שי שאני לא בסדר. הבנות גם הן היו במצב לא טוב. אין לנו ממד, והחברות בטלפונים מעבירות סיפורים נוראים, מידעים מזוויעים…
"תארזי", הוא אמר לי, "אתן עוברות לירושלים".
קצת לפני שיצאנו התקשרה אלי לורה, חברה חובשת ואשת חובש באיחוד הצלה, שנעבור לקחת מהחפ"ק של העיריה כמה צעצועים לילדות. (איחוד הצלה פה זה כמו משפחה לכל דבר).

בדרך, הייתה התרעה על חדירת מחבלים ונאלצנו להיכנס למקלט.

במקלט של העיריה היו מאבטחים של ראש העיר, שמענו יריות עזות מבחוץ.
הילדה שלי בת ה11 קרסה לגמרי, והיה לה קוצר נשימה.
"אמא אני לא רוצה למות… אני לא רוצה למות … לא רוצה שירצחו אותנו ככה".
לא ידעתי מה לעשות. רציתי את שי, שיבוא להרגיע. במקלט לא הייתה קליטה בפלאפון, אבל אז קלטתי שיש לי את הראגר – מכשיר הקשר של איחוד הצלה… קראתי לו בדחיפות שירגיע את הילדה.
מכשיר הקשר שבעזרתו הצלנו כל כך הרבה אנשים, הציל עכשיו את הילדה שלי מקריסה טוטלית.
שי הגיע והרגיע אותה. תודה להשם!"
בשניה שהאיום הוסר, מיהרה אושרת את הבנות לעלות על הרכב והחלה בנסיעה לירושלים לדירה, שמישהו נידב להם שהות בה.
"עד היום אנחנו כאן. בירושלים. משפחה מפונה. אט אט מחלימים מהטראומה. אט אט חוזרים לנשום סדיר…
אחרי הסיפור עם שקית הזבל – לקח אותי שי לסיבוב להראות לי שהכל בסדר בחוץ, גם שם חוויתי חוויה לא קלה… ושי פשוט הזמין אישיות חוסן בכירה מאיחוד הצלה לטפל בי.
ואם תשאלי אותי מה הדבר החשוב ביותר כיום אני אומר לך – חוסן.
חוסן היא מילת מפתח לכל מי שעבר מה שעבר בימים אלו. ולמעשה, כולנו עברנו טראומה רצינית.

 

 

 

לתרומה למלאכים הכתומים של איחוד הצלה  לחצו כאן <<

בעלי הכשרה רפואית, מעוניינים להצטרף להתנדבות באיחוד הצלה

אולי גם יעניין אותך