"אני רק אישה זקנה שרוצה למות בכבוד…"

ליאור פדידה

ליאור יחיאל פדידה

אני מתנדב כבר עשרות שנים בארגוני החירום, ובניהם באיחוד הצלה, ראיתי כבר הכל מהכל אבל אף פעם לא מצליח להישאר אדיש למקרים מהסוג הזה.

לכאורה, עוד מקרה יש שיאמרו אפילו מיותר, משעמם, מה לנו ולזה…

אבל חזרתי עכשיו מגברת קשישה, שמתגוררת מרחק הליכה מהבית שלי, שבסך הכל רצתה לעבור מהספה לכיסא אבל היא לא יכולה לעשות את זה בעצמה.

היא לחצה על לחצן המצוקה שעל ידה ותוך דקות בודדות הגעתי ביחד עם צוות מלאכים שהגיעו עם אמבולנס, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לסייע לאישה לעשות כמה צעדים.

ואנשי הצוות המופלאים, אחד מכוון לה את המאוורר, השני מציע להביא לה כוס מים וכולם מתעניינים בשלומה ומוודאים שלא תישאר לבד בשעות הבאות.

רגע לפני שאני יוצא, אני רואה שלחצן המצוקה מונח ליד הספה המרוחקת, אני מניח אותו בידה ומאחל לה שבת שלום, "תלחצי, אם תצטרכי אותנו שוב, כן?"
היא מהנהנת בהסכמה ומודה לנו על המעט שעשינו.

ואז היא ממלמלת: "אני רק אישה זקנה שרוצה למות בכבוד…"

ולנו רק נותר להודות לבורא עולם על הדברים הפשוטים, המובנים מאליהם שיש בכוחנו לעשות.