תלסמיה

תלסמיה היא מחלת דם תורשתית, אשר מתפתחת כתוצאה מפגם במרכיב החלבוני של ה-Hemoglobin‏ (Hb).

מחלת התלסמיה שייכת לקבוצת האנמיות ההמוליטיות התורשתיות, הקשורות לפגם במבנה הגלובין (Hemoglobinopathies), שהוא המרכיב החלבוני של ההמוגלובין.
את ה-Hemoglobinopathies ניתן לחלק לפגמים הקשורים למבנה הגלובין, לדוגמה אנמיה חרמשית, ולמחלות הקשורות לכמות הייצור של חלבון זה, אלו הן התלסמיות.
מבנה הגלובין מורכב משני זוגות של שרשראות, כאשר באדם בוגר בריא, רוב הגלובין מורכב מ-המוגלובין מסוג A, המורכב משתי שרשראות מסוג α (אלפא) ושתי שרשראות מסוג β‏ (בטא), כלומר, ההרכב הוא α2β2‏ (אלפא2 בטא2). השמות של מחלות התלסמיה ניתנים על פי סוג השרשראות החסרות: α תלסמיה או β תלסמיה.
התורשה של מחלות אלו מועברת בצורה אוטוזומלית רצסיבית (Autosomal recessive).
מחלת התלסמיה נחשבת לפגם הגנטי הנפוץ ביותר בעולם – מעל 100 מליון נשאים וכ-120,000 לידות של חולים חדשים הנוספים מדי שנה. בישראל, תלסמיה נפוצה באוכלוסיות שונות מבחינת המוצא האתני, כאשר באוכלוסייה היהודית כ-20 אחוז מיוצאי כורדיסטן נושאים גן זה ובאוכלוסייה הערבית השכיחות נעה בין 5 ל-10 אחוזים באזורים שונים. בישראל ידועים כ-600 חולים הלוקים בתלסמיה שונות, רובם חולי β תלסמיה. גם הגן ל-α תלסמיה נפוץ בישראל. גן זה קיים הן באוכלוסייה המזרח תימנית, יהודית וערבית, ואף ביהודים ממוצא אשכנזי.

תלסמיה אלפא

בכל אחד מן הכרומוזומים  בזוג הכרומוזומים מספר 16, קיימים שני גנים המקדדים את יצור שרשראות האלפא גלובין. מצב של חסר או מוטציה באחד או בשני גנים, גורם למצב קליני של נשאות. חסר או מוטציה בשלושה גנים גורם למחלה המוליטית קלה עד בינונית, המכונה ‏מחלת המוגלובין H (HbH). חסר או מוטציה בארבעת הגנים גורם למצב המכונה Hydrops fetalis, והוא אינו מאפשר חיים. מצב זה איננו נפוץ באגן הים התיכון ולעומת זאת נפוץ בדרום מזרח אסיה.

תלסמיה בטא

הגן המקדד את יצור חלבון הבטא גלובין נמצא בכרומוזום 11. במקרה של β תלסמיה, החסר של שרשראות בטא גלובין יכול להיות חלקי, מצב המכונה +β תלסמיה, או חסר מלא המכונה β0 תלסמיה. קיימות 3 צורות קליניות של β תלסמיה הנעות מדרגת חומרה קלה לקשה:

1. תלסמיה קטנה (Thalassemia minor) – נשאים בעלי מוטציה באחד מתוך שני הגנים, בעלי הסתמנות קלינית קלה
2. תלסמיה בינונית (Thalassemia intermedia) – חולים בדרגת חומרה משתנה, לרוב הומוזיגוטיים למוטציות אופייניות מסויימות
3. תלסמיה גדולה (Thalassemia major) – חולים הומוזיגוטיים (Homozygous), הם החולים הקשים

 

הטיפול בחולי תלסמיה

חולי β תלסמיה מפתחים אנמיה משמעותית בסביבות גיל חצי שנה והחל מגיל זה זקוקים לקבלת עירויי דם. מטרת מתן עירויי הדם היא לאפשר רמת המוגלובין סבירה כדי לגדול ולהתפתח, אך לא רק. מתן עירויי דם בתדירות קבועה, לרוב כל 2 עד 4 שבועות, מונעת את העיוותים בשלד, מפחיתה את הגדלת הטחול ומדכאת את הייצור של תאי דם אדומים הבלתי יעיל. המטרה היא לשמור את החולים ברמת המוגלובין בסיסית שבין 9 ל-10 גרם/ד"ל (דציליטר), כאשר בגילאים הצעירים רצוי לשמור על רמת המוגלובין גבוהה יותר ולאחר גיל ההתבגרות ניתן להוריד את הסף הבסיסי של ההמוגלובין.
כל מנת דם מכילה בין 200 ל-250 מ"ג (מיליגרם) ברזל. כתוצאה ממתן עירויי הדם וה-Hematopoiesis המוגבר, נוצר מצב של עודף ברזל אשר גוף האדם איננו מסוגל להפריש. עודף הברזל שוקע במערכת הרטיקולואנדוטליאלית (Reticuloendothelial) ובכל רקמות הגוף, כולל בעור, וכתוצאה מכך מקבל העור צבע דמוי נחושת האופייני לחולים אלה. הברזל שוקע גם בכבד, בלב ובכל המערכת האנדוקרינית. כתוצאה מכך, כבר בעשור השני לחייהם, חולי β תלסמיה מפתחים קרדיומיופתיה והפרעות קצב, תת פעילות של בלוטת יותרת התריס, ושל בלוטת התריס (Hypothyroidism), איחור בגדילה ובהתבגרות. שקיעת ברזל בלבלב גורמת לסוכרת תלויית אינסולין. האיחור בהתבגרות בולט יותר בבנים מאשר בבנות וקשור למצב עודף הברזל הקיים עוד לפני גיל ההתבגרות. קצב הגדילה השנתי של חולי תלסמיה נמוך משמעותית לעומת נערים/ות בריאים/ות.

טיפול תרופתי בעודפי הברזל

את הנזקים של עודף הברזל בחולי תלסמיה ניתן למנוע על ידי טיפול בקושרי ברזל.
בשנת 2005, אושר, על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי ומשרד הבריאות בארץ, השימוש בתכשיר חדש: Exjade‏ (Deferasirox). לתכשיר זה, הניתן דרך הפה, זמן מחצית חיים של 12 עד 16 שעות, דבר המאפשר ליטול אותו פעם ביום. תופעות הלוואי קשורות בעיקר לדרכי העיכול (בחילות ושלשולים) ופריחות בעור, הן לרוב חולפות עם המשך הטיפול בתכשיר ואינן מצדיקות הפסקת הטיפול.

השתלת מח עצם

האפשרות היחידה להבראת חולי התלסמיה היא השתלת תאי אב של לשד העצם, פעולה אשר אפשרית רק בחלק מהחולים וזאת בשל הצורך במציאת תורם מתאים מבחינת התאמת רקמות. יש לציין, כי חולים השייכים לקבוצת סיכון נמוכה אשר מאופיינים בהיעדר הגדלת הכבד, וטיפול סדיר בקושרי ברזל, הם בעלי סיכוי של כ-90 אחוז להבריא לאחר השתלת תאי אב מסוג זה.

מניעת המחלה

הואיל ותלסמיה היא מחלה קשה לחולה ויקרה למערכת, יש מקום לפתח תוכניות למניעתה. הפעלת מערכת הסברה אינה מספיקה על מנת להגיע לכלל הזוגות בסיכון ואת תוצאותיה ניתן לראות רק לאחר שנים רבות. הפעלת תוכנית לאיתור זוגות בסיכון להוליד ילדים חולים, נותנת לבני הזוג את האפשרות לבצע אבחון טרום לידתי והפסקת היריון, במידה וזהו רצונם.