פרפרים בבטן
כאשר אנחנו מתרגשים ממשהו או בלחץ לפני בחינות אנחנו נוטים לקרוא לתופעה "פרפרים בבטן", לעומת זאת, כאשר אנחנו חווים תחושה דומה בעת נסיעה מהירה ברכבת הרים אנו מתארים אותה במילים "הבטן מתהפכת" כשלפעמים זה באמת מרגיש כאילו הקיבה שלנו מתהפכת פיזית בתוך הבטן.
האם מדובר באותו תהליך והאם יש קשר בין התחושות הללו?
על אף התחושות הדומות, מדובר במנגנונים פיזיולוגיים שונים שגורמים להן. אם כי, בשני המצבים אנו עשויים לחוש התרגשות עזה או פחד.
כאשר אנו מתרגשים מופעלת מיידית מערכת העצבים הסימפטטית.
תזכורת קטנה על מערכת העצבים ומנגנון ה fight or flight
המערכת הפרסימפטטית אחראית על מצבי הרוגע וכאשר היא פועלת מערכת העיכול מתפקדת, דם מוזרם לכל הגוף, הדופק איטי, הנשימות איטיות, וכל הגוף במצב של רגיעה ונוחות.
לעומתה, קיימת המערכת הסימפטטית שאחראית על מצבי הלחץ כמנגנון הגנה. כאשר היא עובדת הגוף מגביל זרימת דם לאיברים פחות חיוניים ומזרים יותר דם למוח, לב וריאות. האישונים מתרחבים כדי לראות טוב יותר, הנשימה מואצת והדופק עולה.
המערכת הסימפטטית מגיבה במצבי לחץ בשני אופנים – להילחם או לברוח (fight or flight ). כך או כך פרץ של אדרנלין משתחרר בגוף כדי שנוכל להגן על עצמנו.
מאחר וגופנו אינו מבדיל בין אירוע משמח ומרגש ובין סכנה, מבחינת התגובה האוטומטית שמופעלת בו, בשני המצבים משתחרר פרץ של ההורמון אדרנלין. פרט לאפקט הידוע והמוכר שלו של התכווצות מואצת של הלב והתרחבות האישונים בעיניים (על מנת לשפר את היכולת "לראות" את הסכנה ולהגיב לה במהירות), הגוף נוטה להזרים יותר דם לשרירי השלד וזאת על חשבון איברים שנחשבים לפחות חיוניים לצורך תגובה של "הילחם או ברח".
איך כל זה קשור לפרפרים בבטן?
מכיוון שהמערכת הסימפטטית מופעלת, הגוף מנתב את זרם הדם בצורה שונה ואיברי הבטן ובראשם הקיבה מקבלים זרימת דם מפוחתת באופן כמעט מיידי. המחסור בזרימת הדם לקיבה הוא מה שגורם להרגשה המוזרה שאנו חשים בעת התרגשות.
זוהי גם הסיבה שבעת התרגשות או לחץ עז אנחנו לא מרגישים רעב, בעיקר משום שהקיבה לא תהיה מסוגלת במצב זה להתמודד טוב עם פעולת העיכול.
זו גם הסיבה שאצל אנשים מסויימים התרגשות משמעותית או לחץ קיצוני לפני מבחן עלולים לגרום לבחילות ואף להקאות.
מדובר כמובן בשינוי זמני ולאחר שגופנו נרגע, חולפת ההרגשה המוזרה והתאבון חוזר.
בהקשר של נסיעה מהירה או נסיעה ברכבת הרים מדובר אומנם בתחושה דומה, אבל במנגנון שונה לחלוטין.
נסיעה תזזיתית גורמת בפועל לחלק מאיברי הבטן לנוע בתוך הבטן. איברי הבטן השונים קשורים באמצעות עצבי חישה לחוט השדרה ומשם למוח. כאשר רכבת ההרים מאיצה, דברים בתוך הבטן מתחילים לנוע. הכבד והטחול הם איברים שבאופן יחסי מקובעים למקומם, אבל המעיים לדוגמה, יכולים להתנייד בתוך חלל הבטן. מכיוון שהגוף בדרך כלל מאובטח בחגורה, שינוי קיצוני במהירות או בכיוון הנסיעה גורם לאיברים הפחות מקובעים בבטן להמשיך לנוע לכיוון המקורי של התנועה.
התנועה הזאת גורמת לתחושה כאילו הקיבה עולה לבית החזה ומנסה לצאת החוצה. היא גם יכולה לגרום לבחילות או הקאות. חשוב לציין שהתנועה אינה רק תנועה של איברים, היא גם התנועה של מה שיש בתוכם. תוכנם של המעיים והקיבה הוא נוזלי וכך גם השתן בשלפוחית השתן. התנועה המהירה גורמת לשקשוק ולתנועה של הנוזלים בתוך האיברים הללו וגם זה תורם להרגשה המוזרה.
במחקרים אין ממצאים שיכולים להצביע על סכנה לטווח ארוך מתנועה כזאת של האיברים. לרוב, האיברים יחזרו בסופו של דבר למקומם המקורי. אבל התנועה הזאת מספיקה כדי לגרום למערכת העצבים להבחין שקורה שינוי, אותו אנו מפרשים "כאילו הבטן קפצה לגרון".
חשוב לציין ששילוב של התרגשות ושל תנועה תזזיתית (דוגמאת נסיעה ברכבת הרים) יכולה לגרום לשתי התחושות בעת ובעונה אחת, כל אחת במנגנון שהוסבר. השילוב של התרגשות שמסיתה את זרימת הדם מהקיבה ושל התנועתיות של הנוזלים באברי הבטן, מגבירה את הסיכוי להקאות.
