הטיפול בנפגע לכוד – פגיעות מעיכה

• החומר המופיע במאמר זה משמש כחומר העשרה לצוותי ALS בלבד, ואינו מחליף את הפרוטוקולים של הארגון.
• מטרות מסמך זה הן להזכיר את הסכנות הקיימות בפגיעות מעיכה, הסכנות והטיפול המומלץ.

צוותי רפואה  המגיעים לזירת הרס כתוצאה מנפילת טיל, עלולים לפגוש בנפגעים ששהו מתחת להריסות וחולצו לאחר זמן מסוים.

יש לשים לב, כי בשלבים הראשונים תשתיות (חשמל, גז) טרם נותקו. בנוסף, המבנה עלול לסבול מחוסר יציבות ולגרום להתמוטטות נוספת.

חל איסור מוחלט להיכנס לזירת הרס, טרם קבלת אישור ממנהל הזירה!

טיפול:  תחילת הטיפול תיעשה על-ידי צוותי רפואה של פיקוד העורף המתמחים ברפואת חילוץ.

יש לשאוף לפינוי מיידי של נפגעים; אין לעכב פינוי לצורך טיפול

פציעות אופייניות באתר הרס:

באתר הרס ישנה היררכיה של פציעות לפי שכיחותן:

1. פגיעות ברקמות רכות ושברים: הפגיעה השכיחה ביותר באתר.
2. חנק: חשיפה לכמות גדולה של אבק ועשן.
3. פגיעות חזה: שכיחות גבוהה הדורשת התייחסות נשימתית.
4. שאיפת עשן ואבק: סכנה נשימתית משמעותית בסביבת אתר הרס.
5. כוויות ופגיעות מעיכה: פגיעות פחות שכיחות אך בעלות פוטנציאל סיכון גבוה מאוד.

תסמונת המעיכה (Crush Syndrome) – הסכנה הקלינית

תסמונת המעיכה היא האתגר המרכזי בטיפול בנפגע לכוד:

• מנגנון הפגיעה: שחרור תוצרי פירוק שריר (מיוגלובין ואשלגן) למחזור הדם.
  • היפרקלמיה (עליית אשלגן): מובילה לסכנה מיידית של הפרעות קצב לב ודום לב.
  • מיוגלובינוריה: הפרשת מיוגלובין בשתן (שתן כהה), המובילה לאי ספיקת כליות.
• סימנים נוספים: חמצת מטבולית (Metabolic Acidosis) ועלייה ברמות ה-CK בדם.
• היפותרמיה: שהייה באזור קר עם בגדים רטובים.
• שוק היפוולמי: כתוצאה מדימום פנימי.

התוויות לטיפול בתסמונת מעיכה

יש לחשוד בתסמונת מעיכה ולהתחיל בטיפול ייעודי באחד מהמקרים הבאים:

1. לחץ על איבר למשך יותר מ-45 דקות.
2. לכוד סטטי (גם ללא לחץ ישיר) למשך יותר מ-45 דקות.

דגשי טיפול – תוך כדי חילוץ[1]

טיפול ראשוני ייעשה על-ידי צוותי רפואה של פיקוד העורף.

הטיפול בנפגע לכוד מתבצע בשיטת SABC, המותאמת למתאר חילוץ, תוך יצירת תמונת מצב רפואית ודיווח:

• ניהול נוזלים: שאיפה למתן נוזלים טרם הרמת האלמנט ושחרור האיבר הלכוד.
  • מינון: 1-1.5 ליטר לשעה של קריסטלואידים (עדיפות לסליין), רצוי מחוממים.
• ניתן לשקול הזרקת Tranexamic Acid (Hexacapron).
• חימום ואנלגטיקה: דגש על חימום בשלב ה-E ואספקת שיכוך כאב בסקר השניוני.
• בחילוץ ממושך: ניטור דופק בעזרת מוניטור.
  •  יש לשקול טיפול בהיפרקלמיה[2] (שימוש בוונטולין וגלוקוז) כשיש עדות לכך באק"ג.
  •  במקרה של חשד לבצקת ריאות – מתן חמצן וטיפול חד פעמי בפוסיד. (ללא שימוש בניטרטים).

"עשה ואל תעשה" (דגשי בטיחות קלינית)

• עדיפות לנוזלים: במידה ולא ניתן לחלץ את הנפגע, מומלץ לעכב את הרמת האלמנט עד למתן נוזלים עם שילוב של גלוקוז.
• סדר עדיפויות: במידה והפצוע דחוף וניתן לחלצו מיד – אין לעכב חילוץ ופינוי לצורך מתן נוזלים.
• חימום: יש לדאוג לחימום הנפגע בעזרת שמיכה תרמית / חימום פעיל.
• חסם עורקים: אין המלצה להניח חסם עורקים על גפה לכודה כפעולה שגרתית.

לסיכום, טיפול נכון בשלבי החילוץ בהתאם לכתוב, יכול לסייע בהצלת חיי הלכודים.
יש להישמע להוראות פיקוד העורף, המיומנים מאוד ברפואת חילוץ. נזכור כי אין להיכנס לזירת הרס, ונישמע להוראות הבטיחות. נטפל לפי הסימנים הקליניים אותם נפגוש, ונדאג לפנות את הנפגעים לבית החולים בהקדם.

[1] מאמר סקירה: הטיפול בפגיעות מעיכה

https://link.springer.com/article/10.1186/s12967-023-04416-9

[2] במקרה הצורך, ניתן להתייעץ עם מוקד רפואי.