"לא לישון, לא לישון״, ביקשה סיון מר', החייל הפצוע קשה, כאשר העבירה אותו באמבולנס לכיוון המסוק לאחר שחיילים פינו אותו מכפר עזה ומסרו אותו לידיה ולידי מתנדבי איחוד הצלה.
בתחילה הוא היה בהכרה, ואפילו אמר : "יו, יש לי חתיכת שבר רציני ביד!" אבל כשאמר "שבר", חשבה סיון, 'חמוד, אתה מאבד את היד שלך…'
ככל שחלפו הדקות, הוא איבד יותר ויותר דם, וגילה סימנים של הלם מתקדם. הכרתו הלכה והיטשטשה.
"פתח עיניים בבקשה. אל תירדם!" סטרה לו קלות, להעירו.
הוא השתדל. מאד השתדל, אך מצבו היה גרוע בעליל. יד ימין שלו אמנם עדיין הייתה מחוברת איכשהו לכתף, אבל היא כמעט נקטעה והוא איבד דם רב.
כשהעבירו אותו למסוק, הם היו סקפטיים לגבי הישארותו בחיים, אם כי, בליבה של סיון פנימה, עדיין קיננה תקוה.
*
"כשאת מטפלת בפצוע, ילד בשנות העשרים לחייו, שכל שנותיו היפות לפניו, את מתפללת שהמאבק שלך להצלתו יִצְלַח ושהוא יצליח לאסוף כח בעצמו ולהילחם על חייו", אומרת סיון.
סיון משיח, פראמדיקית מתנדבת מסניף אלעד, ירדה לדרום באותו בוקר כשהיא לא חולמת שמה שהיא תראה יעלה בקנה אחד עם הדיווחים המצמררים שעלו עוד טרם נסיעתה בבית הכנסת בעירה.
'הם מגזימים,' חשבה לתומה.
אבל מה שקיבל את פניה, היה גרוע בהרבה.
כשהגיעו לשם, היא, נהג האמבולנס ומתנדב נוסף מאלעד בשם אביחי, נדמה היה להם שהגיעו לשערי הגהנום.
סיון מתנדבת מזה 9 שנים באיחוד הצלה והיא כוננית 24/7. תמיד בהיכון, תמיד זמינה, אך מעולם לא ראתה צפיפות כזו של מקרי חירום – נפגעים, פצועים מתים. אוי, כמה מתים…
באותו יום חוותה דברים שלא חלמה שתחווה.
היא אימצה אל חיקה תאומים בני 10 חודשים שחולצו לאחר שהייה של שעות ארוכות בממד, שהוריהם נרצחו מוקדם באותו בוקר ע"י מחבלי חמאס באכזריות, טיפלה הרבה פצועים בינוני וקשה, ראתה אינסוף גופות,
ובכל זאת, החייל הצעיר עם היד התלושה, נחקק בליבה. היא רצתה לדעת מה קרה אתו לבסוף.
כמה ימים לאחר שחזרה מהדרום חיפשה את שמו בין ההרוגים. תודה לא-ל, הוא לא הוזכר.
הבינה שהוא כנראה חי והחלה לחפשו בבתי החולים.
סיון פיזיותרפיסטית שיקומית במקצועה. היא שלחה הודעה בקבוצות שלה, עם תיאור של החייל. כולם ידעו שהיא מחפשת אותו, ואכן יומיים לאחר מכן, יצרה איתה קשר קולגה מבית חולים תל השומר, עם הודעה שמצאה את האבידה!
סיון מיהרה לבקר אותו. היא מצאה חייל מאושש, מתפקד ואפילו מחייך, אמנם איבד את יד ימין שלו, אבל הבין שחייו ניצלו בנס.
בתוך ההתרגשות והדמעות, שמעה את סיפור ההצלה שלו, שהתחיל לפני שהגיע לאמבולנס:
ר' הוקפץ באותו בוקר לבסיס, ונפצע כששהה ברכב ממוגן עם 4 חיילים נוספים. אחד מהם נהרג, שלושה חולצו ללא פגע, והוא, ר', עף מההדף הרחק אל תוך שיחים בשדה.
אחרי כשעה מצאו אותו שוכב פצוע בין השיחים. חי. כאשר באו לשים לו ח"ע אמר הרופא המטפל כי אין צורך, שכן, אין דימום במקום. לפתע הבין הרופא כי החום של הטיל בזמן הפיצוץ, אותו טיל שהיה אמור להרוג אותו, צרב את כל כלי הדם באזור! ולכן המקום לא דימם כלל. הדבר היה נס גלוי שכן על פי פציעתו – אזור של כלי דם גדולים ומשמעותיים – הוא היה אמור לאבד דם רב באותה שעה ולמות. למעשה ניתן לומר כי מה שכל רופא היה עושה בחדר הניתוח עשה לו בורא עולם בשדה הקרב.
בזמן הפינוי החמיר מצבו בשל הטלטולים הרבים והוא חזר לדמם וכך קיבל אותו צוות האמבולנס. הוא פונה במסוק לבית חולים שם שכב שבוע שלם מורדם ומונשם ובאורח נס חזר להכרה והחל להתאושש.
״בורא עולם בחר בך לחיים. קיבלת הזדמנות שניה בבקשה תעשה שהיא תהייה משמעותית," אמרה לו סיון דומעת.
כמה ימים לאחר מכן, מספרת סיון, נודע לה שלא רק בהצלת חייו הפיזיים היה לאיחוד הצלה חלק, אלא גם בהצלת חייו הרוחניים וזאת שכאשר ביקש ר. תפילין חדשות, סיפק לו אותן לא אחר מכונן איחוד הצלה מהעיר אלעד!
