המפלצות לא הסתפקו בלרצוח, לשרוף ולקטול , הם גם התעללו באופן לא אנושי באנשים ובילדים.
"הילדה הקטנה, כבת 8 בערך, פרפרה למוות. כשהגעתי לשם, היא נדמה את נשימותיה האחרונות… הם פשוט קטעו לה את הזרוע, ככה, בלי לטרוח הרבה. שטופי תאוות רצח ורוע. כרתו והלכו לדרכם".
לינור אטיאס, מתנדבת כחובשת וביחידת חוסן באיחוד הצלה, מצאה אותה בתוך שלולית דם גדולה, שזרם בכמויות מהיד הכרותה, גופה הקטן רעד רעידות אחרונות, אך כבר היה מאוחר מידי…
בלילות, מבקרים את לינור מראות הזוועה ולא נותנים לה מנוח.
מתחילת המלחמה היא גוייסה בצו 8 לרשות החירום הלאומית (רח"ל), ובמקביל היא ממשיכה להוביל את מאמצי ההסברה של איחוד הצלה, הן הישראלי והן הבינלאומי, ולשתף את העולם במתרחש בישראל ובעיקר – להציל עוד חיים.
הכאב של לינור, הכאב הנורא שחוותה באותו יום ובימים הבאים אחריו, נשקף מעיניה. בתור אם לשתי ילדות בעצמה, היה לה קשה מכל לחזות בצעירים והרכים בשנים, שבברוטליות נוראית ביצעו הטרוריסטים את מעשיהם.
"אני עוד חיה ב-7 באוקטובר", היא אומרת, "ורק מי שהיה שם, יבין. אין דומה לשמוע ולראות סיפורים ואפילו מזעזעים, לבין להיות שם ממש, בתוך התופת, ואפילו לשואה אני לא מצליחה לעשות השוואה".
7.10.23
ב-6 וחצי בבוקר, התעוררה לינור מרעש בלתי פוסק של גלי קשר (התראות) המדווחים על מטח כבד ליישובי העוטף, בתחילה חשבה שזה משהו מינורי, אבל מהר מאד הבינה שזה הרבה מעבר לכך.
הגלים לא פסקו, במקביל לאזעקות בירושלים, עיר מגוריה. בן זוגה דוד קריספיל, בתפקידו משנה לסמנכ"ל מבצעים באיחוד הצלה כבר יצא למוקד בירושלים.
היא ובנותיה בנות ה-12 וה-14, ובנו של דוד בן ה-11, נכנסים לממד.
היא מרגיעה אותם, אבל כבר יודעת ששום דבר לא רגוע. מהר מאד היא מבינה, שהיום היא תחבוש שני כובעים – זה של איחוד הצלה, שפירושו הצלת חיים, וזה של השירות בצה"ל – שפירושו לסייע לאזרחים בתרחישי החירום השונים.
"לבשתי מדים, כי ידעתי שצו 8 יגיע, ויצאתי למטה איחוד הצלה, לסייע בכל מה שצריך, ובעיקר לבנות תמונת מצב ראשונית".
"אחד הפצועים היה מוכר לי. חייל צעיר ומתוק, אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן. הענקתי לו טיפול ראשוני והעברתי אותו הלאה, לצוות הבא". משחזרת לינור,
"המשכנו לעבוד רצוף, במצב אוטומט."
8:45 בבוקר
המצב עדיין לא ברור לאשורו, אבל בהחלט מסתמנת תמונה של אירוע קשה בקנה מידה ענק.
עוד דיווח ועוד דיווח. שיחות קשות וכואבות למוקד. אנשים נרצחים ונטבחים, אחרים מנסים למצוא מקלט.
"אני מקבלת הודעת וואטסאפ מחברה שלי בצבא: "היי לינור קיבלנו שיחת טלפון מילד שטוען שרצחו את ההורים שלו והוא מסתתר בארון. תוכלי לטפל בזה?"
הילד, מיכאל בן 9, הסתתר בארון עם אחותו עמליה בת השש.
העברתי את הטיפול בקריאה זו לאבי מרכוס, סגן מנהל אגף רפואה שקישר את הילד עם תמר שלזינגר, מטפלת חוסן בכירה שמגוריה בצפון .
לאחר מכן שמעתי שהיא ליוותה את הילדים בטלפון במשך 12 שעות שבהן לא אכלה ולא עשתה דבר פרט ללהיות איתם בטלפון, להדריך ולעודד, כאשר הוא ואחותו מצונפים שקטים ומפוחדים בארון, בעוד מחבלי החמאס מסתובבים בביתם, קוראים קריאות בערבית ובעצם, הופכים אותו למעוז…
"בד בבד אנחנו מקבלים ובונים תמונת מצב שמורכבת גם מדיווחים של אזרחים וגם מקריאות של כוננים שלנו מנתיבות, אופקים, שדרות והקיבוצים בדרום: פרמדיק באופקים מדווח על 17 גופות בקרבתו ומתנדב שירד מאלעד לשדרות מספר, שכאשר הוא נאלץ להשתופף על האדמה מירי הרקטות, הוא סופר 24 גופות סביב סביב לו… מתנדב אחר משדרות מדווח על כך שנפצע בעצמו על יד תחנת המשטרה תוך כדי שהוא מנסה לחלץ פצועים".
אני לוקחת את רכב התאר"ן (תחנת אירוע רב נפגעים), חיים אזולאי, יוסי קלצקי ואני עוברים במרלו"ג ושם מעמיסים עם צוות המתחם ציוד רב להקמת בית חולים שדה. ויוצאים לדרך".
מה הרגשת?
"אין כאן היסוס ופחד. אנחנו מתורגלים למצבי חירום. בשלב זה לא ידענו את היקף הכמויות של המחבלים והטרוריסטים. הבנו שיש נקודות שונות של מפגעים.
רק כשהגענו התחלנו להבין שזה אירוע רב נפגעים בקנה מידה שאף תרחיש לא הכין אליו מראש מעולם בשום מקום.
במוקד העבירו בקשר הנחיה שהלחימה עדיין ממשיכה, ויש להיזהר ממלכודות של מחבלים המתחפשים לפצועים.
פינינו המוני פצועים וגופות באינטנסיביות מטורפת".
לא היה מסוכן להיכנס לשם?
"אכן, אבל עדיין צריך להציל חיי אדם: הבנו את הסיכון. היינו עם אפוד מגן, קסדה, מסדרון מאובטח, כתף אל כתף עם כוחות צה"ל, שיבוץ האמבולנסים עם נושאי נשק, ועדיין , כמובן יש סיכון. שאותו לקחנו והוא היה שווה לעומת האלפים שהצלנו.
מבחינה נפשית – זה לא היה קל לראות את כל מה שראיתי ועברתי, ואם לא יחידת החוסן שטיפלה בי לא הייתי נמצאת כאן כרגע.
משך כל שעות היום עמלו מתנדבי איחוד הצלה לצד יחידות צה"ל ואזרחים שהגיעו עם רכביהם פשוט לעזור.
בית חולים שדה הוקם בחלץ, ושם גם מסוקי איחוד הצלה נחתו לאיסוף פצועים בפגיעות רב מערכתיות. בהמשך, כשהובן היקף הזוועה וכמויות הנפגעים, הוחלט ביחד עם צה"ל, על הקמת טריאז' (מיון פצועים) בשטח של צומת שובה, ותוך כדי כך האמבולנסים יתקדמו לשערי היישובים שנפגעו – כפר עזה, נחל עוז, בארי, רעים ועוד. כך יוכלו למיין את הפצועים קרוב יותר, במהירות, ולהציל יותר חיים.
" את הפצועים קשה העברנו למסוקים של איחוד הצלה או של צה"ל ומשם הם פוזרו בבתי חולים בארץ. את הפצועים בינוני העבירו באמבולנסים לבתי חולים סורוקה וברזילי בעיקר.
אחד הפצועים היה מוכר לי. חייל צעיר ומתוק, אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן. הענקתי לו טיפול ראשוני והעברתי אותו הלאה, לצוות הבא". משחזרת לינור,
"המשכנו לעבוד רצוף במצב אוטומט, הגוף לא זקוק לכלום – לא לאוכל לא לשתיה, לא למנוחה ואפילו לא לשירותים. הכל נאטם בחסות אדרנלין מטורף והצורך למהר, להספיק ולהציל עוד ועוד אנשים".
לפנות בוקר חזרה לינור לירושלים, לבנותיה ומשפחתה.
הבנות דאגו לה מאד, ולא הלכו לישון עד שלא ראו אותה, פיזית, חיבקו והרגישו שאמא פה.
בנסיעתן מבית הוריה לביתן, סיפרה שהם, ביתה הבכורה של לינור, שאחיו של חבר לכיתתה, חייל, נפצע בדרום, ומסוק העביר אותו להדסה עין כרם, שכרגע הוא בניתוח ונלחמים על חייו, וילדי הכיתה אומרים עליו תהילים ומתפללים להחלמתו.
תמונת הבחור, ד' שמו, שהופיעה בהודעת הוואטסאפ הכיתתית ליד פרק התהלים, הקפיצה ללינור את הזיכרון – זה היה הפצוע המוכר לה! בנה של חברת ילדות של לינור!
לינור מיהרה להתקשר אליה, לנחם ולעודד. היא שמעה שעדיין נלחמים על חייו בחדרי הניתוח, אבל העניקה לאמא תקווה בכך שהוא גיבור שנלחם ושרד 7 שעות עד שהכוחות יכלו לחלצו. היא הבטיחה שכולם ימשיכו להתפלל לרפואתו.
ד' החלים ברוך השם ושוחרר מבית החולים, ובכך סגר ללינור מעגל.
אחד מתוך אלפי מעגלים שנסגרו ושלא…
כי בכל פעם שלינור מזכירה את המילה 'בארי' היא נשברת, דומעת ולא מצליחה להמשיך לדבר.
"ראיתי שם דברים שאף בן אנוש לא אמור לראות וזה יישאר איתי לנצח".
