"בשלב זה הפחד זז הצידה ואת פועלת כמו רובוט, תחת השפעה מלאה של אדרנלין. את לא אוכלת ולא שותה, לא נזקקת לשירותים לא עייפה. פשוט, לא מרגישה כלום. את רק עסוקה בלהציל עוד ועוד חיילים ואזרחים פצועים שמגיעים אליך, למיין או להעביר אותם לבית חולים."

"הוא נשאר שם!! למה לא פינו אותו גם?! הארוס שלי, הוא נשאר שם!"

הפצועה, שעלתה לאמבולנס של חני וקנין חובשת מתנדבת ונהגת אמבולנס מסניף איחוד הצלה ברחובות, לא הפסיקה לקרוא: "לא פינו אותו והוא נשאר שם לבדו! תחזרו, תפנו אותו!"

היא הייתה ירויה בשתי הרגליים, והתעלפה והתעוררה לסירוגין, אבל בכל פעם שהתעוררה, צעקה: "החבר שלי שם! למה לא העליתם אותו גם?"
"לכי תסבירי לה", אומרת חני וקנין ועל פניה צער תהומי, "שהוא נרצח, נפטר. ולנו, מצילי החיים לא היתה אפילו שניה אחת להתעסק עם גופות באותו רגע, רק עם מי שהיה בחיים ועוד היה לו סיכוי…"
הנסיעה לבית חולים סורוקה בבאר שבע התארכה, משום שתחילת הדרך הייתה סלולה גופות ומכוניות שעלו באש.
"כנהגת אמבולנס הייתי צריכה לקחת החלטות מְהִירוֹת מאד, מְהִירוּת ההגעה לבית החולים עם הפצועים חשובה מכל".

באירוע כזה לא חלמה חני שתשתתף בכל ימי חייה.

"בשעה 11 בבוקר שלחו לנו אמבולנס מבני ברק לסניף איחוד הצלה ברחובות, והצטוותנו כמשמרת.
בתחילה חשבנו שזו חדירה קטנה. לקחתי איתי את הנשק ועלינו לאמבולנס, ג'מי ואברימי מהצוות יחד איתי.
נסענו לצומת חלץ ומשם פתחנו מייד בפינוי חולים.
היה עומס מטורף של פצועים. לפעמים העמסנו 5 פצועים יחד באמבולנס.
הבנתי שמדובר באירוע בקנה מידה שונה מכל מה שהיה אי פעם.
נסענו לשובה – ישוב סמוך לסעד ולכפר עזה, כשאנחנו שולפים נשקים כל הדרך – היו עדיין חדירות מחבלים כל הזמן. לאורך כל הדרך היו אזעקות ונפילות. מי שלא שמע רעם של נפילת טיל כשהוא בחוץ (לא מתוך מקום וסגור כמו ממ"ד), לא שמע רעש מחריד מימיו.
בתוך כל זה היה עלינו לפעול מהר, מהר, מהר.
בשלב כלשהו התפצלנו ואני צורפתי לפרמדיקית סיון משיח והפרמדיק גל מזור.
קיבלנו חייל ירוי בבטן וברגליים.
"תלטפי אותי", הוא ביקש ממני בקול צרוד וניחר, "אני לא יודע אם אני חי או מת, רוצה להרגיש משהו".
לאחר מכן עלתה פצועת יד עם חברתה, שבתושיה רבה קיבעה לה את המקום בעזרת צעיף רחב.

– פחדת?

"בשלב זה הפחד זז הצידה ואת פועלת כמו רובוט, תחת השפעה מלאה של אדרנלין. את לא אוכלת ולא שותה, לא נזקקת לשירותים לא עייפה. פשוט, לא מרגישה כלום. את רק עסוקה בלהציל עוד ועוד חיילים ואזרחים פצועים שמגיעים אליך, למיין או להעביר אותם לבית חולים.
טפל וסע, טפל וסע, (ככה כינו המתנדבים את פעולת פינוי הפצועים המהירה), את נמצאת בכל פינה שאת יכולה לעזור. מצטוותת לכל מי שצריך, ואפילו לא מודעת מי עובד לצידך מרוב שאת מרוכזת במשימת ההצלה.

לקראת אחר הצהרים, הכח הנפשי של אחד הפרמדיקים שעבדתי אתו. החל להיחלש. "אני לא יכול לשאת את זה יותר", הוא אמר.
אמרתי לו "אני אשאר איתך, נמיין מפה פצועים. לא ניסע".
עשינו זאת כמה זמן, אבל אחרי שעה קלה הוא הודה, שגם זה למעלה מכוחותיו.
מכיוון שאני חובשת חוסן, אני יודעת, שחוסן נפשי חשוב לא פחות מפיזי, ולכן הרגעתי אותו ולקחתי אותו לביתו. לאחד הישובים בדרום שפלה.
ושוב, הדרך הייתה הזויה. נסיעה בחושך, בעלטה, גופות על הכביש, את לא יודעת מי חייל מי מחבל מי שוטר, את לא יודעת מה יצוץ לך פתאום. ומה שברור הוא – שאת לא יכולה לעצור. את ממשיכה לנסוע.
הילדים מתקשרים אלי מהבית – אנחנו פוחדים, אמא, תחזרי – אני מבטיחה להם שהם מוגנים שם, ושאני לא יכולה כי יש פה אנשים שחייהם בסכנה.
אחרי שהורדתי אותו בביתו, חזרתי לצומת והמשכתי לפנות ולטפל בפצועים עד 2 בלילה. עד שתשו כוחותיי לגמרי.
רק ב-3 בלילה כשחזרתי הביתה, הבנתי מה עבר עלי. חיבקתי את הילדים ונכנסתי לחדרי…"

– וישנת שעות ארוכות?

"ממש לא. למעשה, אני לא ישנה מאז. רק צונחת לתרדמה מרוב עייפות. אין לי יכולת לישון אחרי כל המראות שעברנו. שום דבר לא דומה למה שהיה. עדיין יש חוסר ודאות מטורף ואין מי שיגיד לי "זה נגמר, אפשר להיאנח אנחת רווחה". לא.
לאחר שמחת תורה ירדתי כמה פעמים לעשות משמרות וגם ובנתיבות.
וכן. לשאלתך, אני עושה חוסן, גם מסייעת לחברים וגם מקבלת סיוע ושיחות מצוות החוסן הפנימי שלנו. צוות איחוד הצלה שלנו ברחובות מלוכד מאד ויש לנו מדריכת חוסן בכירה מדהימה בשם הדס פלג שפשוט מחוללת נפלאות .
בכלל, באסון הזה נוכחתי לדעת עד כמה הארגון שלנו יוצא מן הכלל. ב7 באוקטובר ראית בשטח רק אותם! ואת צה"ל. מדהים איך שכל הדרגים ירדו לשטח. אין פה "הבדלי מעמדות" , כמו שהם מצילים חיים ללא הבדל דת גזע ומין כך גם מתנהגים בשויון מוחלט כשמדובר בהצלת חיים.
*
ביום שאחר כך, התקשרה אמא של הבחורה הירויה מהמסיבה, לשאול את חני אם היא יודעת מה עלה בגורלו של הארוס של ביתה.
מכיוון שזה מידע רפואי, לא יכלה חני לא לומר לה שהוא מת.
מאידך, היא שמחה לשמוע שהבת שלה שהייתה עם 4 פתחי ירי – פתח כניסה ופתח יציאה בשתי הרגליים, החלה להחלים ולהשתקם.

 

 

 

לתרומה למלאכים הכתומים של איחוד הצלה  לחצו כאן <<