סיפור חייה של אלנה יודקוביץ – אלחסן
הסיפור שאליו התוודעתי התחיל בשנת 1923 בפולין.
אלנה יודקוביץ, התחתנה בגיל 23 עם שחקן תיאטרון יהודי ונולדו להם שני ילדים.
עם הכיבוש הנאצי, כצעד של הישרדות, התגרשה אלנה וברחה לצרפת.
כך מספרת ביתה פני: "אמא שלי ברחה מהנאצים בפולין, ובעקבות כיבוש צרפת על ידי הגרמנים התחתנה עם אבי בשנת 1940 עם אבי, מוחמד בן אלחסן, מוסלמי שנולד סמוך לעיר אגאדיר במרוקו.
אחותה של אמי לא הסכימה להתחתן עם מוסלמי, היא נלקחה בסופו של דבר למחנה השמדה ונספתה יחד עם בתה.
אלנה יודקוביץ מחליטה לחיות בסתר כמוסלמית, ולא מגלה את יהדותה.
פני: " הם חיו חיים כפולים, אבי התגייר לבקשת אמי ממש עם תחילת הנישואין, אבל הם חיו כלפי חוץ כמוסלמים לכל דבר.
לאמא שלי היה גון עור בהיר ושיער בלונדיני, אני זוכרת בתור ילדה שהיא הייתה נוהגת לצבוע את השיער בשחור, מתאפרת ועונדת עגילי זהב גדולים כמו אלו שנהגו המוסלמיות מספרד לענוד – הכול כדי שלא יחשדו בה".
בני הזוג פתחו מועדון שבו התרועעו בעיקר מוסלמים שהיו באותה עת מעטים בצרפת.
"אבא שלי הגיע לצרפת בגיל 13 יחד עם דודו, בצרפת הוא התחיל לעבוד בתור טבח במלונית ופתח בפריז מסעדה קטנה.
היו מגיעים לשם רק ערבים, אני זוכרת את האנשים שהיו שם, את השפה הערבית, את המוזיקה ואת רקדניות הבטן שהיו מכינות את עצמן לריקוד בחדר שלי".
במקביל המשיכה אלנה לעזור ליהודים שחיו במחתרת בצרפת.
"לאמא שלי היו בני דודים ובני משפחה במחתרת הצרפתית, הם התחבאו בבונקרים במהלך כל המלחמה. היא הייתה עוזרת להם בכל דרך שיכולה, כשהיא כל הזמן נזהרת שלא לחשוף את זהותה האמיתית כיהודייה".
שנה לאחר הנישואין פני ביתה הגיעה לעולם, שלוש שנים לאחר מען נולדה אחותה הקטנה.
שתיהן מצטרפות לחיים של סוד.
פני: " נולדתי בשנת 1941 בפריז, ואחותי הקטנה ב 1944.
בזכות אבא שלי קיבלנו אזרחות מרוקנית בנוסף לזו הצרפתית. אמא שלי נתנה לנו שמות מוסלמיים, לי קראו פטמה מוחמד בן אלחסן ולאחותי הקטנה זאיינה מוחמד בן אלחסן".
החיים בהסוואה היו קשים מאד, ובגיל שנתיים נשלחה פני לכפר מרוחק בדרום צרפת.
"זה היה כפר נוצרי, במרחק 350 קילומטרים מהבית בפריז.
חייתי חמש שנים עם מטפלת ואחותי גרה אצל מטפלת אחרת בכפר.
למרות החיים כמוסלמים, אמא שלי אמרה לנו שאנחנו יהודיות. יום אחד, שהכומר של הכפר הגיע למטפלת שלי, הוא הציע לה להטביל אותי ולהפוך אותי לנוצרייה, הייתי אולי בת חמש עמדתי על הכיסא ואמרתי לו שאני מסרבת כי אני יהודייה".
המפגש עם ההורים היה מתקיים פעם בשבוע, "הם היו מגיעים ביום ראשון עם אופנוע מפריז, משחקים איתנו נהנים איתנו ואז עוזבים.
היה לי מאד קשה לחיות בלי הוריי, התגעגעתי אליהם מאד".
בשל מחלה קשה חזרה פני בשנת 1948 לפריז, "הכל היה הרוס הרבה בניינים נפלו מההפגזות, הרחובות היו שחורים והיו הרבה מסכנים. אחרי חצי שנה אח של אמי, שברח לברזיל לפני המלחמה, מצא אותנו ושלח לנו כסף לאונייה".
באונייה שהייתה מלאה בפליטים מאירופה הפליגו פני ובני משפחתה עד לנמל סנטוס שבצפון ברזיל.
בעיר סאו-פאולו הכירה לראשונה את תנועת 'הנוער החלוצי'.
בגיל עשרים עלתה לישראל והצטרפה למסגרת הכשרה בקיבוץ רמת-יוחנן.
"בהכשרה הכרתי את בעלי סיטו, דוד טפרמן. התחתנו בחתונה חגיגית מאד יחד עם שישה זוגות אחרים, התחלנו את חיינו המשותפים בישראל בקיבוץ מפלסים, שבו אני חיה עד היום עם ילדיי".
למרות חיי המסתור בצרפת, פני מאמינה באמירת אמת, "אף פעם לא הסתרתי את העובדה שאבא שלי היה ערבי, תמיד האמנתי שצריך להגיד את האמת ואסור להסתיר כלום, אני מעריצה את אמא שלי שלא נשברה ונלחמה למען החיים שלה ושלנו".
