סיפורו של חיים משה רודזניצקי, מתנדב באיחוד הצלה, שכמעט ואיבד את בנו הפעוט שנפגע מחנק בסעודת שבת. וכיום הוא (הילד) בשיקום כשאיחוד הצלה תומך ומלווה את המשפחה לאורך כל הדרך הקשה.

שבת ראשונה לאחר חג הפסח תשפ"ג.

משפחת רודניצקי הייתה בעיצומה של סעודת שבת.

"משהו לא בסדר עם מיכאל", קראה לפתע אביגיל, אמו של הפעוט בן השנה וחודשיים. "הוא לא נושם טוב!"

הילד נחנק באופן פתאומי וחדל לנשום.

חיים משה, האבא, מתנדב מזה 8 שנים באיחוד הצלה, ראה מקרים כאלו בעבר. והוא יודע ומתורגל היטב כיצד פועלים.

"אבל זה שונה כשמדובר בילד שלך …" הוא אומר לנו בכאב. "בדקנו וראינו שהפה נקי. עשינו לו היימליך. שום דבר לא עזר. הילד הלך והכחיל לנגד עיני, מאמצי הטיפול לא הועילו. הוא איבד הכרה, ודופק".

זה השלב שחיים משה, נהג אמבולנס בעצמו, ואחראי מערכות מוקד לשעבר באיחוד הצלה, מוציא את מכשיר הקשר ופותח קריאת חירום לסניף גבעת זאב, השכונה בה הוא מתגורר.

בינתיים הוא עושה את הפעולות השגרתיות – מפנה את שולחן השבת החייאה, מבקש מהאורח שהיה בביתו שיירד לאופנולנס להביא את כל הציוד, ומאביגיל – להתקשר למוקד 1221.

"בינתיים אני מנסה הנשמה בלחץ עם הפה. זה לא מצליח. מחבר את  הדפיברילטור שהביאו לי מהאופנולנס. שוק לא מומלץ. אין לדפיברילטור איך לעזור… אני ממשיך לעשות עיסויים תוך כדי הבנה שסיכויי ההצלחה אפסיים כאשר מבצעים רק עיסויים ללא הנשמה.

אבל אני ממשיך כי זה הפרוטוקול. אחרי דקה וחצי מגיעים ישראל ורבקה יום טוב, חובשים מתנדבים, ואנחנו מתחילים החייאה מתקדמת עם אמבו ובלון חמצן".

בשלב זה השתחרר הספאזם ונפתח נתיב אוויר "הוא היה צריך למות לגמרי כדי שיהיה אפשר להתחיל לעבוד…" מסביר רודניצקי, "אבל, תכלס הילד לא מגיב. קצף מהאף. והנה אני מבין שזה הסוף… עברו עוד כמה דקות של עיסויים והנשמה יחד עם הכוננים, מספר נסיונות אינטובציה ע"י פארמדיק מד"א נכשלו, ואז מגיע ד"ר  נתן אונגר, רופא מרדים מתנדב באיחוד הצלה,  ותופס פיקוד. הוא פתח נתיב אוויר מתקדם והחל לתת לו אדרנלין לריאות. בשלב הזה כבר לא היה בי צורך בהחייאה עצמה. אני לוקח את אשתי למרפסת, אנו אומרים קבלת עול מלכות שמיים, שמע ישראל.

פתאום, מישהו נכנס למרפסת ואומר שחזר הדופק! הצליחו להכניס לו חמצן לדם!

הזנקנו אותו באמבולנס לבית חולים. חייו נצלו.

לולא ההחייאה המתמדת כבר היה מת… אם לא הייתי שם ואם לא הייתי ממשיך לעשות מה שלמדתי בקורס חובשים, הוא לא היה פה איתנו…"

מה שלום מיכאל כיום?

"הוא בשיקום ארוך. מונשם. היינו חודש בטיפול נמרץ ומאז אנחנו באל"ין בקרית יובל. למרבה הצער, הוא לא מדבר עדיין, לא מזיז את הפה, לא בולע ומתקשה בנשימה עצמאית. לרוב לא מגיב לבד מכמה רגעים יפים מידי פעם, הוא בוהה רוב הזמן". אנחנו מתפללים. זה נס שחזר לו הדופק, ואולי יהיה נס והוא יחזור להיות ילד רגיל".

#הגב החזק של איחוד הצלה#

"אני חייב לציין שלאחר הקריאה שלי בקשר, הגיע כח רפואי במהירות שיא. המון אופנולנסים וכלי רכב של מתנדבים כתומים חנו ליד הבית. וזו פעם ראשונה שאני אומר תודה רבה לכל אחד שהגיע, ולא מפטיר "יו, הגזימו…" כאמור, כשזה הילד שלך אתה רואה דברים אחרת…

כונן הגיע מפסגת זאב במיוחד כדי לתת מענה של חוסן.

כשהגעתי לבית חולים חיכו לי שם צוות של חוסן, כשהם עוזרים לי להתאפס על עצמי, לנשום ולעבור את השעות הראשונות. לא עשיתי את הדרך הזו לבד! למן ההתחלה היה איחוד הצלה איתי.

גם  כרגע,  כשאני עם הילד בבית חולים לשיקום. הם פתחו קבוצה שמטרתה נטו לעזור לנו בכל בעיה – הסעות, שמירה על הילדים בקיץ, ארוחות לשבת, לבוא ולנגן לנו בחדר כדי לעודד,

מה לא?

קיבלתי גב חזק. לא הרגשתי לבד בדרך הזו. ולו לרגע.

אני מודה מקרב לב לכל החברים היקרים הרבים שהיו לצידינו עם לב ענק לאורך הדרך.

אני מתפלל שהתקופה הזו תחלוף במהירות, ושאוכל להיות בצד המסייע כמו תמיד.

מיכאל בן אביגיל. תתפללו.