🧡 בקשה מיוחדת מהכוחות המקומיים עבורנו היתה שנעבור בין הבתים ששרדו (אלו הבנויים מבטון, רובם לא..)

ונדבר אל ליבם של התושבים שנותרו בבתים ולא היו מוכנים להתפנות למקלטים או לקבל סיוע.
כאשר הם מבקשים מאיתנו לידע אותם שבמהלך החודש הקרוב לא יגיע מזון, חשמל, מים זורמים ותרופות…
חשוב לזכור שהחום, הלחות, הפסולת והמים העומדים, כמו גם המתים שלצערנו כנראה קבורים מתחת להריסות (לפי ההערכות ולפי הריח שבמקום…) הם כר פורה לחיידקים ומקור לזיהומים שמסכנים את חיי התושבים…
אז נסענו ונסענו בין מאות הבתים, ודיברנו אל ליבם של האנשים שבכל זאת נותרו שם, מעניקים תמיכה רגשית תוך כדי הערכת צרכים…
עשרות סיפורים קורעי לב של אנשים שנאחזים בארבע קירות ביתם שבנס לא נהרס,
במעט החפצים שנותרו להם ולא נסחפו אי שם לים הגדול,
ברצון לשמור על שגרה ולא להיהפך לפליטים במקלט המכיל אלפי אנשים,
בערגה לחיי הקהילה התוססים שלא יחזרו שוב כי לא מתוכנן להקים מחדש את האי שנחרב…
מתוך כל הסיפורים הקשים, אישה אחת ומיוחדת שבתה את ליבי.
ישבנו ושוחחנו איתה ארוכות.
הקשבנו ללב הדואב ולנפש הסוערת מהימים הקשים שעברו עליה בסופה,
ולמרות כל התלאות, היא נשארה איתנה בדעתה שלא לעזוב את הבית.
בסיום השיחה, רגע לפני פרידה, בנסיון אחרון לברר איתה אם יש משהו שאני יכולה בכל זאת לעשות למענה,
היא אמרה שהיא מבקשת רק דבר אחד –
חיבוק גדול.
זה היה אחד החיבוקים הארוכים והמרגשים ביותר ששמחתי להעניק!…
הצורך הזה במגע אנושי, אחרי ימים ארוכים של קושי ומכאוב לבד, מוכיח כל פעם מחדש כמה שצריך רק רצון טוב, חיבוק ויד מנחמת.
לא שום דבר מסובך, גרנדיוזי וגדול מידי. וכמה שהיא בכתה והודתה על זה!
מבטיחה לכם שבשביל זה לא היה צורך בשני התארים שלי…