ראשי > מד סיטורציה

מד סיטורציה

1864 – בשנת זו גילה ג'ורג' גבריאל שהדם נושא בתוכו המוגלובין

1876 – קארל וון וירורדט השתמש במקור אור כדי להבדיל בין דם רווי בחמצן במלואו לדם שאינו רווי במלואו.

1941 – נעשה לראשונה שימוש ב"מבחן אוקסימטריה" כדי לזהות את תהליך קבלת קריאת הסטורציה באמצעות פלס אוקסימטר.

בשנות ה-40 של המאה ה-20, במהלך מלחמת העולם השנייה, מבחני אוקסימטריה הצילו טייסים, ובעזרתם הצליחו להבין שישנו מחסור בלחץ בתא הטייס.

1970 – הפכה האוקסימטריה לישימה וזמינה לשימושים קליניים.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 הפכו הפאלס-אוקסימטרים להיות בעלי ממדים קטנים, קלים יותר לשימוש, ומחירם צנח.

1995 – הופיעו לראשונה בשוק פאלס-אוקסימטרים לאצבע. מדידת חמצן באופן אישי וביתי הפכה קלה וישימה.

מאז ועד היום הפך מד הסטורציה לחלק בלתי נפרד מ"ארגז הכלים" המשמש את הצוותים רפואיים בשטח ובבתי החולים במטרה לקבל אומדן על ריווי החמצן בדם של המטופל.

ערכים הניתנים בעת מדידת סטורציה:

95-100% : סטורציה תקינה.
91-94%: היפוקסמיה קלה
נמוך מ 90% : היפוקסמיה בינונית/קשה . יש לבדוק את המגע שבין המכשיר לאצבע (לוודא שאין לק ושהפריפריה אינה קרה), במידה והאדם נמצא בקוצר נשימה או אינו חש טוב, יש להזעיק עזרה רפואית באופן דחוף.

איך זה עובד בכלל?

הפאלס-אוקסימטר (מד דופק וריווי חמצן משולב) כולל משדר ובו שתי דיודות פולטות אור : (LED) אחת פולטת קרן אור באורך גל של אינפרא-אדום והשנייה קרן אור באורך גל קצר יותר.

קרני האור האלו חודרות דרך הרקמה החיה (אצבע או איבר אחר) אשר בה זורם דם עורקי ומנצלות את ההבדלים של האוקסיהמוגלובין (המוגלובין מחומצן) לעומת ההמוגלובין הלא מחומצן.

האוקסיהמוגלובין (המוגלובין מחומצן) בולע בעיקר קרינה אדומה ולא בולע כמעט קרינת אינפרא-אדומה, ואילו ההמוגלובין הלא מחומצן בולע יותר קרינה אינפרא-אדומה ופחות קרינה אדומה רגילה (ראו את הגרף באיור).

המדידה מתבצעת בתדירות של 30 מחזורים לשנייה, כאשר כל מחזור כולל

מדידה שבה רק הקרן האינפרא-אדומה דולקת
מדידה שבה רק הקרן האדומה דולקת
מדידה שבה שתיהן כבויות.

הקרניים מגיעות לצד השני של מד הסטורציה ושם חיישן מודד כמה עוצמת אור עברה בכל אורך גל.

את העוצמה המתקבלת מנרמלים בטרם העיבוד, למשל על ידי הסרת קרינת רקע (הנמדדת כאשר שתי הקרניים של ה-LEDים כבויות).

העוצמה גם משתנה בהתאם לזמן כאשר הגורם העיקרי לכך הוא הדופק(בזמן הסיסטולה יש יותר דם בעורקים).

המידע שהחיישן מקבל על צבע הדם העורקי, מעובד על ידי נוסחה באמצעות מעבד וסדרת מעגלים חשמליים ומוצג על גבי המכשיר.

ההפרש המחושב בין הקרניים יוצר את ריווי החמצן בדם הפריפריאלי .

לדוגמה: 180 גרם% המוגלובין נהדף על ידי אורך הגל האדום, ו-280 גרם% נהדף על ידי אורך גל תת-אדום, זאת אומרת שכמות ההמוגלובין עם קשר חמצן הוא 100 (ההפרש ביניהם 280-180=100)

מדידת חמצן בדם מושפעת ממספר גורמים:

האם האדם מקבל תוספת חמצן. אדם עם סטורציה נמוכה המקבל תוספת חמצן יחשב כנמצא במצב קשה יותר בהשוואה לאדם שאינו מקבל תוספת חמצן עם אותה הסטורציה.
רמת ההמוגלובין בדם: אם רמת ההמוגלובין נמוכה, הסטורציה יכולה להיות תקינה למרות שכמות החמצן בדם נמוכה.
לחץ דם נמוך מדי אינו מאפשר מדידת סטורציה
זרימת דם לקויה לאצבעות יכולה למנוע מדידה
אם האדם היה חשוף לפחמן חד-חמצני (גז המצטבר בללים סגורים עם להבה גלויה ומוביל לחנק), מד הסטורציה יכול להראות סטורציה גבוהה באופן שגוי, מכיוון שהמוגלובין הקשור לפחמן חד-חמצני מחזיר אור באופן דומה להמוגלובין מחומצן
תזוזות של מד הסטורציה על העור ותנועות של המטופל יכולות לשבש את הקריאה ולהראות קריאה נמוכה או גבוהה מהסטורציה האמיתית.

מכאן אנו למדים שמד הסטורציה הוא כלי עזר נהדר לבדיקות בתנאי שיודעים כיצד להשתמש בו נכון.

מה הכוונה?

כאשר אנו משתמשים במד סטורציה עלינו לוודא כי הוא תואם למצבו הקליני של החולה. מד סטורציה שמראה לנו את הדופק ואת ריווי החמצן בדם יכול לתת קריאה שגויה.

איך אנחנו כמטפלים יכולים לדעת שזו קריאה שגויה?

ראשית, אם המד סטורציה מראה מדדים שלא תואמים את מצבו הקליני של המטופל, לדוגמא, מטופל יושב ומביט בכם, צבע עורו תקין, אינו מתקשה בנשימה, אך המד סטורציה מראה סטורציה 80%.

שנית, גל הסטורציה.

מה זה גל הסטורציה?

בכל מכשיר תקני ניתן להציג על המסך גל מתמשך. בדומה לתצוגת מוניטור או אק"ג.

הגל הזה בעצם מראה לנו את נוכחות הדופק שהמכשיר מזהה