חווית היכרותי עם ז'ני רוזנשטיין – דניאל ירון
שמי דניאל, בן 26 מתל אביב. אני סטודנט ללימודי רפואה בשנה א' באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, במסגרת מלגת IMPACT! ללוחמים משוחררים, אני מתנדב בתוכנית "תן כבוד" של איחוד הצלה, אשר במסגרתה מבקרים, מסייעים, בודקים מדדים ומפיגים בדידות לאנשים מבוגרים בקהילה. במסגרת זו שובצתי להתנדב ביחד עם הגברת ז'ני רוזנשטיין.
ז'ני, בת 87, מתגוררת במרכז תל אביב. ז'ני היא אישה מקסימה, בעלת לב רחב מאוד. עם הגעתי הראשונה אליה הביתה, הדבר הראשון שתפס את עיניי הוא יצירות האומנות. ביתה של ז'ני מלא בציורים – ציורים אבסטרקטיים, ציורים ממשיים, דיוקנאות ועוד. הציורים בדרך כלל על קנבס אך חלקם גם על דף, באמצעות צבעי שמן או צבעי מים. כלל הציורים בביתה של ז'ני – או לפחות הרוב עליו סיפרה לי, הם מעשה ידיה. לא תיארתי לעצמי, טרם שיחתי העמוקה הראשונה איתה, איזה סיפור קורע לב עומד מאחוריי פרץ האומנות הנפלא הזה.
ז'ני היא ניצולת שואה. היא נולדה בשנת 1935 בעיירה הנקראת צ'רנוביץ', בזמנו חלק מברית המועצות, אשר היום הינה חלק מרומניה. ילדותה התמימה של ז'ני הייתה קצרה מאוד. כבר כשהייתה בת 4 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשהייתה בת 6 בלבד הגיעו הנאצים אל העיירה שלה. החוויות שחוותה ב4 השנים שלאחר מכן, עד הגעת צבאות הברית לשחרור הגטו בו חיה בשנת 1945, ישנו את חייה לעד.
בפגישתי הראשונה עם ז'ני ידעתי שהיא ניצולת שואה. מידע זה ניתן לי טרם הגעתי אליה, אך תחילה רציתי לבנות את האמון בינינו, טרם תרגיש בנוח לשתף איתי את סיפורה ותחושותיה מאז ועד היום. בניתי זאת, כסטודנט לרפואה, בשיח על מצבה הרפואי – למדתי שמצבה הרפואי של ז'ני מורכב ביותר. היא הגיבה, לטענתה, בצורה מאוד קשה לחיסוני הקורונה, דבר שגרם לירידה במשקל. היסגרותה בביתה, ניתוקה מהסביבה החיצונית, הקבוצות להן הייתה נוהגת לספר את סיפורה – ובעיקר שני ילדיה אותם ראתה פחות ופחות, שברו את רוחה.
לאחר פגישתנו הראשונה ז'ני שלחה לי בוואטסאפ (יכולותיה הטכנולוגיות, ביניהן שימוש בטלפון החכם, רשתות חברתיות, מחשב וטאבלט הן מופלאות בעיניי) קישורים לכתבות, ראיונות ומקטעי סיפור, בהם שטחה את סיפורה בשואה – הניסיון להסתירה אצל נוצרים עד גילוייה כיהודייה, החייל הנאצי שהתעלל בה וצילק אותה, פיזית ונפשית, והסיום הטראגי של המלחמה – בו איבדה את סבתה ואחותה הקטנה בצורה ברוטלית מול עיניה הצעירות, ימים ספורים לפני שחרור הגטו. הסיפורים הללו שברו אותי, השאירו אותי דומע, רועד, ומבין את גודל האחריות שנחה עליי בהתנדבותי יחד עם אישה מיוחדת כמו ז'ני.
רק בפגישה השלישית שלנו היא החלה להיפתח לגבי סיפורה – עד אז היא הסבירה כמה היא סבלה, עד כמה קשה לה, אך מעולם לא נכנסה לעומק סיפור חייה הטראגי. היפתחותה קרתה באמצעות האומנות שתיארתי בתחילת הטקסט – ציורה הראשון, שעל פניו נראה פשוט, אך מאחוריו אמת נוראה. מדובר בציור שצויר על נייר עיתון, ועליו בצבעי פחם דמויות פזורות. מדובר בציור שציירה ז'ני בגטו מוגילב-פודולסקי באוקראינה, המראה את התעללות החיילים הנאצים בילדים היהודים. הציור צויר באמצעות שאריות פסולת וצואה משירותי החיילים הנאצים, והוא נשאר איתה עד היום, ציור שעותק ממנו מוצג ביד ושם.
כששאלתי אותה על סיפור זה היא שיתפה אותי בחוויותיה – סיפורי ילדותה השמחים, סבתה שהייתה רופאה-רוקחת מפורסמת בקהילתה, והשבר הגדול שהגיעה בעקבות הגעת הנאצים. אביה נעלם באמצע המלחמה ומצא אותה ואת אמה רק לאחר שנים. הוא היה איש קשוח לטענתה, שתיין כועס, ואמה הייתה מצולקת לאחר שראתה את אמה שלה ובתה הקטנה מוצאות להורג מול עיניה. ז'ני בעצמה חיה עד היום בפוסט-טראומה קשה, אך גם תיארה בפניי כוחות אנושיים בלתי-נתפסים – הגעתה לישראל, ההיכרות עם בעלה, גם הוא מרומניה, הקמת בית עסק לעיצוב שיער בשתי ידיים, שבמשך שנים היה קיים בדיזנגוף סנטר בו ז'ני הייתה גם ספרית מוכרת וגם מנהלת עסק. בחדווה גדולה היא מספרת על ילדיה – בנה, שמוליק, עובד כסוכן נסיעות, וביתה, גלית, עובדת בהפקות של סרטים ישראלים ברשתות הטלוויזיה הגדולות. העוצמה שז'ני משדרת, ביכולתה להמשיך את חייה, לקיים משפחה, לתרגם את כאבה ורגשותיה לאומנות, היא לא פחות ממעוררת השראה.
ז'ני היא, בנוסף לכך, דמות מוכרת במאבק ניצולי השואה לשיפור זכויותיהם והכבוד שמדינת ישראל נדרשת לתת להם. לפני מספר חודשים ז'ני התראיינה בחדשות על כך שהיא סובלת ונאלצת לחכות חודשים ארוכים בהמתנה לתור לרופא מומחה – ובעקבות כך השרה לשוויון חברתי באה לביקור אצלה ודאגה לקידום התור. ז'ני עדיין מרגישה, ובצדק, מוזנחת לחלוטין מטעם המדינה. אני פעמים רבות מנסה לסייע לה, באמצעות שיחות טלפון למשרד הבריאות וקופת החולים, בירורים באינטרנט והתייעצות עם רופאים מהפקולטה לרפואה בסוגיות שונות שז'ני מתמודדת עימן ומרגישה חסרת אונים. ז'ני עודנה ממתינה לתשובות מהותיות לגבי בעיות רפואיות קשה שחוותה בחודשים האחרונים וכיצד להמשיך מכאן בהיבטי חיסון רביעי, העלאת משקלה ועוד. חוסר האונים ואובדן האמון שז'ני חווה מהמערכות הממשלתיות והרפואיות השונות מתבטא בפוסטים שמעלה בעמוד הפייסבוק ומכתבים שהיא שולחת למשרד הבריאות – אשר אני מקווה יקבלו מענה ויאפשרו לה ולאנשים נוספים במצבה מענה ראוי יותר.
ז'ני היא מסוג האנשים, שמשיחה קצרה איתם, מספקים פרופורציה עמוקה על החיים – על התהומות העמוקים של כאב, סבל וטרגדיה אנושית, ובמקביל הפסגות הגבוהות ביותר של התעלות הנפש, אמונה בטוב, תקווה ולחימה למען מטרות נעלות. ז'ני היא התגלמות של השראה אנושית, אשר קולה, הספר אותו כתבה, ציוריה והעדויות שלה צריכים להישמע בקול גדול. אם יתאפשר בכך בימי הקורונה, ז'ני תגיע לשתף את סיפורה ביום השואה בפני חבריי לספסל הלימודים – רופאי העתיד של מדינת ישראל, מתוך אמונה שסיפורה ועוצמותיה יחזקו בנו את אמות המוסר והחמלה הנדרשים מאיתנו לאחריותנו העתידים כרופאים במדינת ישראל.
