מאת: אושרת מועלם מתנדבת איחוד הצלה.
נכתב לאחר משמרת לילה ארוכה בירושלים
וכמה רגישה היא הנפש
או הו כמה...
משמרת אמבולנס.
קריאה ראשונה,
אשה מוטלת ברחוב.
מקופלת מכונסת בתוך עצמה
לא מוכנה לומר מילה
בעדינות מנסה לעודד, לבקש, לשאול, לעזור.
אך אין תגובה
הנפש, הנפש חסומה.
ומשם לבחור היפה בן ה -17
חזק וגדול עוד מעט חייל.
אמא חזקה עצרה את רכבה כי איים לפתוח את הדלת באמצע נסיעה.
והיא קראה לעזרה וכולה סערה
ולרגע נדמה שהיא זקוקה יותר לעזרה.
והילד במכונית נאלם דום
לא מוכן לא עונה
הנפש, הנפש חסומה.
היא מסתכלת בחמלה וצער
ורק קוראת מאין יבוא עזרי
העיניים שלנו נפגשות
ודמעות, דמעות
מסדרת לה קלות את המטפחת שעל ראשה ולוחשת לה,
אם הקבה העמיד אותך בנסיון כ"כ קשה וודאי גם יתן לך את הכוחות לעמוד בו…
והיא מחייכת, עונה ומודה
ומבקשת לחבק
כי הנפש, הנפש זקוקה.
והבלונדיני עם השיער הגולש שאיבד אט אט את הדרך.
עמד על הגדר הגבוהה ברחוב
כולם מנסים להבין לליבו.
שואלים, מנסים עוזרים
והוא בשלו.
הנפש, הנפש חסומה! ושלא תעזו להתקרב אליה!
זהו, סוגרים משמרת
אבל רגע,
קריאה אחרונה. זו חובה: תאונה קשה!
חתן וכלה שרק לפני חודשיים עמדו תחת החופה.
והיא האשה, בהתקף חרדה
הגוף שלה נבעט מחדש כשעולה זכרון בראשה
זכרון ילדות שמטלטל אותה.
היא ממלמלת.
הנפש, מה מתחולל בתוכה?
רועדת, נסערת מחזיקה חזק ב2 ידיי, שואלת, נבהלת ושוב נזכרת
נשימות וקצת מנוחה… וחוזר: ההתקף מתגבר והופך לקשה.
בדרך לבית חולים, הסירנות באוויר,
האמבולנס דוהר,
כניסה מהירה לחדר המיון,
הווילון נסגר והרופא מגיע,
ומתחילות שוב נשימות
ושוב התפרצויות …
והנפש שלי? היא כבר לא מכילה
את משמרת הנפש הזאת.
אני נופלת, נשברת
חוזרת הביתה דומעת
מתפללת על הנפש
ועל החיים מלאי התהפוכות
אלי אלי, צורי חיי, וצור גואלי, אנא רפא את נפשי!
*עזרו לנו – להכשיר חובשות מתנדבות נוספות בכל הארץ ומכל המגזרים
לינק לתרומות/
