לעולם ה- EMDR התוודעתי לראשונה בשנת 2016 עת הצטרפתי להתנדבות ביחידת חוסן באיחוד הצלה. איחוד הצלה הוא ארגון מתנדבים בפריסה ארצית שנותן מענה רפואי בשטח. המטרה הינה להגיע כמה שיותר מהר, תוך דקות ספורות לפצוע/חולה, למתן מענה רפואי מציל חיים – Pre Hospital.
פרוטוקול ISP®Immediate Stabilization Procedure במשלחות חירום בעולם
התערבות חירום בפלורידה, אחרי הוריקן איאן, במסגרת משלחת יחידת חוסן של איחוד הצלה (ספט' 22)
מתוך הנחה זו, הוקמה גם יחידת חוסן בארגון, על מנת לתת מענה של עזרה ראשונה נפשית (Psychological First Aid) כבר בשטח, בזירת האסון. הכוננים, אנשי מקצוע מתחום הטיפול (עו"סים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים), מוזנקים לזירות אירוע לצורך ייצוב מידי ותמיכה ראשונית ועובדים לפי מס' פרוטוקולים הנלמדים בקורס. החל מאירוע ממוקד כגון: תאונת דרכים עם הרוגים, אמא סוערת כשמבצעים החייאה על התינוק שלה או נער שמצא את אביו לאחר אירוע התאבדות, ועד לאירועים רבי משתתפים כגון פיגועים, אסון מירון ומצבי חירום בעולם.
הקמת היחידה הסתמכה על מחקרים בתחום, שמראים שככל שההתערבות הראשונית סמוכה יותר לאירוע הטראומתי, עוד בשלב התגובה האקוטית הראשונית (ASR), כך קטן הסיכון להתפתחות PTSD בעתיד.
במהלך קורס ההכשרה להתנדבות, נחשפתי לפרוטוקול ה-®ISP של ד"ר גרי קווין המדהים שמלווה את היחידה כבר מס' שנים ומכשיר את הצוותים שלנו במודל ייחודי זה, ופשוט התאהבתי! פרוטוקול קל לביצוע, מהיר, קליט, ברור, ועובד כמו קסם..! מאז, השתמשתי עשרות פעמים בפרוטוקול זה שסייע לי לייצב נפגעי חרדה רבים, הן בעבודתי בבית החולים והן בהתנדבותי ביחידה. אבל בתוך השגרה התובענית, עבודה, ילדים, לימודים, הצלחתי רק בתחילת 2021 לסיים את שני שלבי ההכשרה הבסיסית של EMDR.
"לאחר אסון, הנפגעים עלולים לסבול מתגובת דחק חריפה (ASR). על כן, סביר להניח שידווחו על רמת SUD גבוהה. הפחד יכול להמשיך ולהעלות את המצוקה מעבר ל- 10 ולהכניס את הנפגעים למצב של עוררות גבוהה ו/או אימה משתקת והם אינם יכולים לתקשר עם סביבתם. ISP® פותח עבור מגיבים ראשונים היכולים לייצב באופן מידי את הנפגע במקום האירוע הטראומתי, ונכנס לשימוש כאשר הנפגע מדווח על SUD ברמה של 7-10, או כאשר אינו יכול לתקשר בשל עוררות גבוהה ו/או אימה משתקת. ISP הוא תהליך ייצוב ולא טיפול. אף מגישי עזרה ראשונים שאינם מטפלים בהכשרתם יכולים להשתמש בו והוא כלי מובן ונגיש הן למגיבים הראשונים והן לנפגעים" (מתוך הספר: EMDR הפסיכותרפיה של המאה ה- 21).
ממש לפני חג סוכות האחרון, יצאתי למשלחת חירום של איחוד הצלה לפלורידה, לטיפול בנזקי הוריקן איאן וההרס הגדול שהותיר באיים הרבים ובאזור כולו. ההוריקן גבה את מותם של מעל 100 אנשים, איים שלמים שנחרבו עד היסוד ולא ברור באם יוחלט לשקמם ומתי, פצועים רבים שחולצו ונזקקו לטיפול רפואי ופגיעות רבות בנפש, של אנשים שחוו טראומה ממשית, קיומית. כזו שמאיימת על החיים ומערערת את כל עולמם.
חלק מהעבודה שלנו במשלחת זו, היה לתת מענה רגשי במרכזי המקלט העצומים (שלטרס) שנפתחו לקליטת האזרחים הרבים שנהפכו בן לילה לפליטים במקלט המכיל מאות אנשים. פגשנו מידי יום עשרות אנשים, עשרות סיפורים טראגיים וקורעי לב של אנשים שניצלו ברגע האחרון, על חבריהם שלא הצליחו להציל, על אנשים שנותרו בלי כלום, על קהילות שלמות שנהרסו ולא יחזרו עוד.
שם גם פגשתי את ג'יין (שם בדוי). ג'יין, בת 50, פונתה למקלט יממה קודם לכן יחד עם בעלה, כלבם ושני החתולים שלהם. כשהגעתי אליה, ג'יין ישבה על המיטה המתקפלת, יחד עם כלבה ובהתה בקיר. פניתי אליה, ניסיתי לבדוק לשלומה וברגע קל אחד, כאשר עינינו נפגשו וכשהבינה שאני מתעניינת במצבה, היא פרצה בבכי ותוך כדי נכנסה לקוצר נשימה. כל מה שהיא הצליחה לומר היה שהיא יכלה לטבוע ולמות. התיישבתי מולה והצגתי את עצמי בשם ובתפקיד. ביקשתי ממנה שתסתכל לי בעיניים (בהתחלה היה לה קשה, אבל התעקשתי על כך, באסרטיביות) וחזרתי על המשפטים:
"ההוריקן עבר,
את במקום בטוח עכשיו ואת לא לבד.
אני פה אתך, בעלך כאן וחיות המחמד שלכם כאן,
כולכם חיים, בריאים ושלמים,
האירוע הסתיים…!"
ראיתי שהיא ממשיכה להתקשות להסדיר נשימה והסברתי לה שיש פרוצדורה שיכולה לסייע במצבים כאלו וביקשתי את רשותה. היא נראתה מבולבלת אבל הנהנה לי בראשה לסימון כן.
בשלב זה התחלתי לבצע BLS ע"י תיפוף על ברכיה, בקצב מהיר, תוך כדי הסתכלות בעיניה וחזרה על אותם משפטים:
"ג'יין זה נגמר, ההוריקן עבר,
את עכשיו במקום בטוח ואת חיה!
את לא לבד, אני פה אתך…"
משפטים נטעו ביטחון, שייכות, אמון והבנה שהאירוע המאיים על חייה הסתיים. לאחר מס' סטים כאלו, היא החלה לאט לאט לחזור לעצמה, הצליחה להסדיר נשימה והמשיכה לבכות. בכי רגוע, שמאפשר נשימה יותר נינוחה.
"מה קורה לי? למה אני ככה? אני מרגישה שאני לא מכירה את הגוף שלי! זה בחיים לא קרה לי.."
הסברתי לה שהיא עברה חוויה טראומתית לא פשוטה והגוף שלה מגיב לסטרס. זוהי תגובה נורמאלית למצב לא נורמלי!
בשלבים הראשונים בהם הטראומה נוכחת בחייו של אדם והוא מגיב בתגובת דחק, ישנם דברים בסיסיים וקריטיים שהאדם צריך:
נרמול של התחושות והמצב. האדם מרגיש שהגוף בוגד בו, ברגע שהאדם מבין שהוא לא השתגע, אלא שהגוף שלו מגיב למשהו חיצוני שקרה לו, מגיב בתגובה נורמלית וטבעית – זה מפחית מידית את רמות הלחץ.
במיוחד כאשר איש מקצוע נמצא על ידו ברגעים הראשונים האלו, כשהכול זר ולא מוכר, ומשקף לו את זה.
תחושה שהוא לא לבד. בזמני טראומה יש תחושת בדידות נוראית, הרגשה של סוף העולם ושאף אחד לא יכול להבין אותו. יש כאן לב פתוח, יד מושטת ונוכחות מנחמת יחד אתו, הוא לא לבד בסיפור הזה, בתוך כל הכאוס הזה מישהו רואה אותו!
היא החלה להיפתח בפני ולשתף אותי בחוויה הקשה שעברה, בסיפור מתחילתו ועד סופו, עם עבר הווה ועתיד, בתוך רצף הזמן, כאשר העבר עדיין טרי וכואב מידי, ההווה מאוד עראי והעתיד כלל לא ברור… ויחד עם זאת, כאשר ג'יין מספרת לי את חווית הטראומה שלה בתוך רצף הזמן, היא מתחילה לעצב את נרטיב הטראומה שלה.
ידוע לכולנו עד כמה זהו חלק משמעותי בריפוי ובהחלמה מהטראומה.
היא מספרת לי כיצד היא ובעלה, אשר התגוררו בקרוואן, עשו כל שביכולתם לשמור על הבית, למגן אותו עד כמה שניתן. כאשר ההוריקן פגע בהם, הקרוואן הוצף במים עד לגובה הצוואר והם קשרו את עצמם בחבל למוט ברזל כדי להישאר יציבים וצמודים אחד לשני. כך המתינו במשך מעל יממה עד לחילוצם ע"י כוחות ההצלה. היא מתארת רגע שבו חשבה שלא ישרדו את זה, שייתשו כוחותיה ולא תוכל להחזיק עוד ותטבע, וזו הייתה התמונה שרדפה אותה…
אני מבקשת מג'יין לחשוב על מקום שמהווה עבורה מקום בטוח (תתארו לכם איזה קשה זה עבורה – כאשר ביתה נהרס, נותרה ללא שום חפצים אישיים, כמעט טבעה אל מותה…). זו אכן משימה לא קלה, אבל לבסוף היא מעלה את בית ילדותה. אנחנו מבצעות יחד מס' סטים של BLS (בתיפוף על הברכיים) והיא מדווחת על רמה 4= SUDS. אני מחזקת אותה על התושייה שלה, על הכוחות שגילתה במהלך ההמתנה לחילוץ, על כך שעודדה את בעלה גם כשהיה קשה וחסר תקווה, על כך שהם בריאים ושלמים.
אני רואה שג'יין מיוצבת ואני נאלצת לעזוב אותה, כי יש עוד מטופלים רבים שצריך להגיע אליהם במקלט הענק ואנחנו מתחילות להיפרד. ג'יין מודה לי מאוד על ההתערבות הזו, על היכולת להתבונן בטראומה הטריה עם תובנות אחרות, על חיזוק האמונה בעצמה, בכוחות שלה, ובכללי על הגעתי עד אליהם, מרחק של 13 שעות טיסה רק בכדי להקל ולו במעט על סבלם. היא מתרגשת מהמחווה ומבטיחה לבקר בישראל!
ובליבי תפילה אחת. שהמפגש בינינו, ההתערבות המיידית הזו, תסייע לרווחתה הנפשית בעתיד ותצליח למנוע את הופעת המשקעים הנפשיים. ושתחזור לגור בבית משלה כמובן…
