לאחרונה התחלתי להתנדב ביחידת חוסן שהיא חלק מאיחוד הצלה – יחידה הנותנת מענה של עזרה ראשונה נפשית במצבי טראומה ואסון, בארץ ובעולם.
בספטמבר האחרון הוזמנתי להתנדב ולקחת חלק במשימת החילוץ של הארגון בפורטו ריקו, למתן סיוע נפשי בעקבות ההרס שהותיר שם הוריקן 'פיונה' (ספטמבר 2022). מדובר בהוריקן השני הגדול בפורטו ריקו בחמש השנים האחרונות, הוריקן שפתח פצעים נפשיים שנגרמו על ידי הוריקן 'מריה', שהתרחש ב – 2017 .
משלחות חירום בעולם
התערבות חירום בעיירה אניאסקו, פורטו ריקו, במסגרת משלחת יחידת חוסן של איחוד הצלה (ספט' 2022)
התגובה הראשונה להצעה לנסוע הייתה מיד חיובית – הזדמנות לחולל שינוי מיידי ואולי למנוע סימפטומים של טראומה מורכבת, היא לא הזדמנות שיכולתי לוותר עליה.
אחרי שאמרתי כן התחילו חששות: משימת החילוץ כללה התערבות ממוקדת טראומה בסביבה תרבותית שונה, שפה אחרת וסביבה מורכבת – הרי טיפול הוא תהליך, ולוקח זמן לבסס אמון ועוד בשפה זרה, רחוק מכל המוכר והידוע. אחרי שהזכרתי לעצמי שאני הולך לעשות את הכי טוב שלי (אין כמו חיבוק פרפר לחיזוק משאב) יצאתי לדרך.
בשורות הבאות בחרתי לתאר לכם 2 התערבויות שהיו עבורי משמעותיות ומלמדות.
ג'ק בן ה – 8 מאניאסקו
הגעתי לעיירה אניאסקו, עיירה כפרית ושקטה. הכל כביכול היה רגוע ברחובות, אבל במבט שני רואים שהכל מוצף בבוץ, עצי בננה שבורים ורחובות ריקים מאדם.
אניאסקו נפגעה קשה מהוריקן פיונה והעיירה כולה נותרה ללא אספקת חשמל ומים וטרם קיבלה סיוע במקום.
עברנו בין הבתים וחיפשנו קשר מקומי. באחד הבתים לכד את מבטי ילד צעיר ומתוק שעמד והציץ עלי מאחורי אימו. משהו במבט שלו נראה לי אבוד ומפוחד. ידעתי שאם אגש אליו ישירות הוא עלול להיבהל. איתרתי את אמו ניגשתי אליה ופתחתי בשיחה. הצגתי את עצמי והתעניינתי איך השפיע ההוריקן עליה ועל משפחתה. היא שיתפה שהם מנותקים מחשמל ומים קרוב לשבוע ועושים מה שאפשר כדי לחזור לשגרה. כשהתעניינתי בנוגע לבן שלה, ענתה שהוא בסדר. כאשר המשכתי לגשש ושאלתי באופן יותר ממוקד "איך הוא חווה את ההוריקן? שמת לב לשינוי בהתנהגותו?" האם שיתפה שג'ק (שם בדוי) מתקשה מאוד לישון מאז ההוריקן, נמנע מקשרים בינאישיים ואפילו מתקשה ליצור קשר עין. הבעתי אמפתיה בפני האם והסברתי שמדובר בתגובה נורמלית למצב קיצוני ולא נורמלי שהם חווים.
ביקשתי את רשותה לדבר עם ג'ק כדי לנסות לעזור לו. היא הסכימה בשמחה.
גייסתי לעזרתי קולגה שתלווה את האמא וניגשתי לג'ק. מעבר למתן סיוע ראשוני לאמא לימדנו אותה טכניקות פשוטות שתוכל להמשיך לסייע לבנה גם אחרי שנעזוב.
לאחר שהתיידדתי עם האם יכולתי לגשת לג'ק שראה מהצד את ההתנהלות, ועל אף היותי זר זיהה את החום והאמפתיה בשיח עם אמו. פניתי אליו בחיוך והצעתי לו לשבת לידי. הבחנתי שהוא מהסס וחושש. לקחתי שרפרף שהיה זרוק באזור והנחתי אותו במיקום שהיה מספיק פרטי ומבודד מצד אחד ומספיק קרוב לאמו ומשפחתו מצד שני. זה עבד וג'ק החמוד התיישב על השרפרף. רכנתי להתיישב מולו על הרצפה, כך שאהיה בגובה שלו והתחלתי בהתערבות פסיכו-טראומה. שמתי לב שהוא נמנע מיצירת קשר עין.
ראשית הצגתי את עצמי: סיפרתי ש "אני אבישי והגעתי מרחוק במיוחד כדי להיות איתך ועם המשפחה ושכנים שלך ולנסות לעזור." הקללתי את האווירה בכך שצחקתי על הרמה של הספרדית שלי והזמנתי אותו לתקן את הטעויות שלי. ג'ק חייך והרגשתי שנוצר חיבור.
אחרי שג'ק אמר לי לבקשתי את גילו וסיפר על משפחתו וחיות המחמד הרבות שיש לו (כלב, חתול, תוכי וברווזים) זיהיתי שבע"ח מהווים משאב עבורו, ויוכלו לעזור לנו. הוא שיתף שמאכיל את החיות ועוזר בגידולן, מה שנתן לי אפשרות להתפעל ולחזק אותו על כך.
בשלב הזה הרגשתי שיש לי פתח כניסה להתערבות ושאלתי: " איפה חיות המחמד שלך היו בזמן ההוריקן?", ג'ק הגיב אוטומטית בתגובה פיזית בולטת – כיווץ בכתפיים ובליעת רוק. השאלה מעט הפעילה אותו רגשית: "ההוריקן שהיה פה והלך היה מפחיד.."
המשכתי את השיחה "אני רואה שזה לא כ"כ נעים לך להיזכר ולחשוב על זה.."
ג'ק הנהן והנהן.
ביקשתי את רשותו לדבר עוד קצת על הנושא כדי לנסות לעזור ולהרגיש קצת יותר טוב ג'ק נענה בחיוב להצעתי. הסברתי לו שישנן מספר דרכים להקל על התחושות הלא נעימות שמרגיש בראש ובגוף, הדגמתי חיבוק פרפר. ג'ק לא אהב את חיבוק הפרפר וביקש אפשרות אחרת. הצעתי לו אפשרות ל"טאפינג" על הברכיים – פתחתי בפניו את האפשרות לתופף בעצמו או לתת לי לתופף עבורו במקביל להמשך השיחה שלנו.
(היה לי חשוב לתת לו אפשרות לבחור ובכך לצאת מעט מתחושת חוסר האונים). ג'ק בחר שאני אתופף על ברכיו. חיזקתי אותו על עצם הבחירה של מה שמתאים לו.
הוא שיתף שאוהב לשחק עם חברים במשחקי מחשב כמו פורטנייט, אבל כבר יותר משבוע שאין חשמל.. שאלתי מי הדמות שאוהב לבחור במשחק ולמה?, שיתף על דמות חזקה שעוזרת לו לנצח.. "מדהים!" התפעלתי. "תגיד, אתה חושב שנוכל להזמין אותו להצטרף אלינו לפה ולתת לך עכשיו גם קצת מכוחות העל שלו..?" ג'ק צחק ואישר את האפשרות.
מיד גייסנו את גיבור העל האהוב כמשאב שמעניק לו תחושת כוח וביטחון.
אחרי שביססנו אמון בסיסי ואספנו משאבים חיצוניים ופנימיים (המשפחה, חיות המחמד, המומחה לרגשות שלו, העוזר שלי לספרדית, גיבור העל) הרגשתי שזה הזמן לנסות לגשת לעיבוד הארוע בעזרת פרוטוקול R-tep EMDR לעיבוד אירוע עכשוי .
ביקשתי ממנו לשתף אותי במה שקרה לפני שההוריקן הגיע עד הרגע הזה שאנחנו יושבים בכאן ועכשיו פה ביחד, אחרי שההוריקן כבר הלך (על מנת לאפשר לו למסגר את האירוע עם התחלה אמצע וסוף). ג'ק שיתף בסיפור האירוע תוך כדי BLS שאני מבצע על הברכיים שלו בקצב מהיר.
המשכנו לחיפוש גוגל + BLS שהיה בעיקרו בערוץ החושי – שמיעתי. כאשר הטריגר היה ששומע את הגשם והרוחות והתמונה היא של החלון רועד בחושך וזה לא מאפשר לו להירדם בלילה.
Nc– אני בסכנה , יכול להיפצע
Pc– זה הסתיים ונגמר , עכשיו אני בטוח
Voc– צהוב
רגש emotion– אימה
Sud– אדום! (שאלתי כמה האירוע מפחיד ומטריד אותו לפי צבעי רמזור: ירוק-צהוב-אדום (כשאדום הכי מטריד)
גוף body– כיווץ כללי
ג'ק נפתח והתחיל לשתף אותי ברגשותיו.
מרבית האסוציאציות בסטים הראשונים היו שיתופים שונים סביב אירוע ההוריקן תוך כדי BLS.
המשך BLS תוך כדי אמירות "ההוריקן נגמר ועכשיו אתה כאן ובטוח". עד שהגענו למעבר של אסוציאציות אדפטיביות "האירוע חלף", "דודים שלי פה איתי" והמשיך להיבטים חיוביים יותר בחיי היומיום שלו.
הוא העלה בסטים השונים, את החתול והכלב שלו שמאוד אוהב, בית הספר שלו שמתגעגע אליו ומקווה שיחזור אליו בקרוב. סיפר עוד על משחקי הווידאו שאוהב ועל גיבור העל האהוב עליו. תוך כדי חזרנו למטרה Back to Target לאחר בדיקה רמת המצוקה שלו (SUD), שנקבעה כגבוהה מאוד בראשית המפגש, ירדה כעת בצורה משמעותית.
המשכנו עד שהעיבוד הסתיים וללא רמות מצוקה, האירוע הפך לאדפטיבי בסה"כ, ביצענו סט אינסטלציה "ההוריקן הלך ואני כאן ובטוח".
חיזוק שלו וסגירה עם משאב הכוחות של גיבור העל, שיוכל להזמין ולהשתמש בו בכל פעם שירגיש צורך.
נראה שהצליח להיות יותר רפוי משוחרר, הישיר מבט ואף העלה חיוך קטן על הפנים.
נפרדנו לשלום, הודיתי לו על המילים החדשות שלימד אותי בספרדית ועל שחלק איתי את העולם שלו.
ג'ק הזדקף בתחושת גאווה והלך למשפחתו עם ראש מורם.
במקביל כאמור חזרתי לאימו לשיתוף ותיווך מה שנעשה וסגירה משותפת.
המפגש שלנו במקום ארך כחצי שעה.
היה מדהים לראות איך למרות הפער התרבותי-תקשורתי והעובדה שהיה מדובר על מפגש חד פעמי, הצלחנו ליצור יחד מרחב לחיבור בין אישי ועיבוד מיטיב.
השוטרים של אניאסקו
הגענו למרכז קהילתי במטרה לנסות לתת סיוע למקומיים, וכשהגענו היו שם בעיקר המבוגרים והילדים של הקהילה.
מי שתפסו את תשומת ליבי היו מספר שוטרים שהיו במקום ונראו מותשים, סובלים מהצפה ועומס רגשי. הם נראו סחוטים רגשית, לאחר שהיו פעילים במשך שעות רבות מסביב לשעון בעבודות סיוע שונות.
פניתי למפקדת של הצוות, הצגתי את עצמי ואת הפעילות שלנו. והצעתי אם נוכל לשבת להבין מהם מה הצורך מהשטח, ובנוסף אולי לדבר עם הצוות על החוויות שהם עוברים ולנסות לתרגל יחד קצת פרקטיקות לוויסות והרפיה. היא הסכימה מיד ואמרה שזה כ"כ הכרחי עבורה ועבור הצוות שלה.
יצירת המרחב- התכנסנו בחלל גדול שבו יכולנו לשבת כולנו יחד במעגל, מבלי שאחרים שהיו במרחב ישמעו אותנו, ובכך לתת לשוטרים מרחב מעט יותר אישי ואינטימי. אחרי שהצגתי את עצמי ואת הפעילות שלנו, אמרתי להם שזהו מקום שבו כל אחד יכול להביע את מה שהוא מרגיש, ושאנחנו נדון ביחד איך כצוות הם יכולים לעזור אחד לשני.ה להתמודד.
השוטרים.ות ישר החלו לתאר את מה שעבר עליהם בימים האחרונים מאז הסופה. שמתי זרקור וחיזקתי את העבודה המשמעותית שלהם. דיברנו על איך לעזור אחד לשני להוריד קצת מהעומס הרגשי והפיזי, גם כאשר הם מגיבים למצבי מתח גבוה כמו אסונות טבע והוריקנים, או תקריות "קלות יותר" כמו תאונות דרכים ומצבים קשים אחרים ביומיום שלהם
כולנו חלקנו קצת ממה שעובר עלינו בימים האחרונים. גם אני שיתפתי בדברים שנחשפתי אליהם במהלך השהות שם, ואמרתי שאם אני מרגיש ככה את העומס וקושי, אני לא יכול לתאר לעצמי כמה משקל הם סוחבים על הכתפיים שלהם. זה גם תרם לתחושת מרחב פתוח ובטוח וכך שכל אחד מהשוטרים גילה שכמוהו, כולם חולקים דאגות ולחצים שכולם יכולים להזדהות איתם.
רבים מהם עבדו 12 שעות במשמרת ולפעמים יותר בגלל המצב. מאז ההוריקן רובם לא הספיקו להיות עם משפחותיהם כמו שהיו רוצים. כולם היו מותשים, אבל כחלק מהתפקיד והמשמעות שלהם בקהילה, הם היו צריכים להיות "החזקים" כדי לעזור לקהילות שלהם לשמור על המורל ולעזור באופן מאוד קונקרטי במקומות שנפגעו.
זה גבה מהם מחיר, והיה חשוב לכל אחד מהם להכיר בכך שהם לא לבד ושיש להם רשת תמיכה אחד בשני. עמיתיהם היו אנשים שאיתם הם יכולים לחלוק את התסכולים והדאגות שלהם, וכך תוך כדי עזרה זה לזה לחלוק את המעמסות הרגשיות שהם נושאים.
נתינת כלים להורדת לחץ: לאחר השיתופים, עבדנו על מספר תרגילי ויסות ביניהם על תרגיל נשימה סרעפתית (מתוך החוברת של שלב 1 EMDR). זאת במטרה לעזור להם באותו רגע, וגם על מנת לתת להם כלים לסייע לאנשים במצוקה שיפגשו במהלך עבודתם. עצם העובדה שהם לומדים כלי למתן סיוע לאחרים, אפשר להם להתמסר יותר לתרגול הנשימות.
ניתן לראות חלק קצר מהתרגול עם השוטרים בסרטון המצורף.
היו עוד לא מעט מפגשים מרגשים ומשמעותיים שנתקלנו בהם במסגרת המשלחת.
ההתרגשות הרבה שחשו המקומיים למשמע המסע שלנו אליהם רק לצורך סיוע פסיכו-טראומה, הורידה מחיצות ומגננות ואפשרה התקרבות ועבודה רגשית שקשה לתאר במילים.
מקווה שטעימה זו שיקפה במעט את המסע שלי כמטפל באירוע ייחודי שכזה.
אבישי לבקוביץ M.S.W, מטפל EMDR מוסמך. בוגר בי"ס לפסיכותרפיה אינטגרטיבית. סגן-מנהלת בבי"ס פוסט אשפוזי פסיכאטרי נתיב ת"א לגילאים 6-21 . מטפל בקליניקה פרטית בת"א.
[email protected]
