יום ראשון 8 באוקטובר.
שעות הבוקר המוקדמות.
האש והתופת עדיין אוחזות בדרום הארץ.
מחבלים עדיין נכנסים ליישובים, ועדיין, אנחנו מחפשים ניצולים.
*
כשהגיעו האב ושתי בנותיו, שחולצו מכפר עזה על ידי כוחות צה"ל אל ניב בוחבוט וצוות האמבולנס של איחוד הצלה סניף לב השרון, היה האבא מכוסה בדם מכף רגל ועד ראש, והילדות מבועתות.
ניב והחובשים האחרים, מיהרו לבדוק אותם, אך לא מצאו עליהם אפילו לא שריטה. הם היו בריאים ושלמים.
בגוף.
"הדם הזה של אשתי", הסביר האב, עיניו חלולות, ורואים עליו שהוא מחניק בכי גדול ונורא, רק בשביל הילדות.
"אני מחפש אותה"
הוא החל ללכת לכיוון הרכבים האחרים של כוחות הביטחון, מבקש מניב שישגיח על הילדות כמה דקות.
-"אבא תחזור!"
-"אני הולך לחפש את אמא".
"מצוין. אז תחפש ותביא גם את רקסי", קראה הילדה באימון ובביטחון מוחלט של ילדה בת חמש.
רקסי הוא כלב המשפחה, והוא נלקח משם כאשר הם הגיעו לאמבולנס.
לפני זה, גם האמא נלקחה, על ידי מי שאספו את גופות הנרצחים הקדושים מהשטח.
האבא ידע זאת – הוא היה שם כשהבנות בידיו וכולם רצים בעקבות החיילים שחילצו אותם מהבית.
הוא ראה את הכדור שנורה ופגע בראש של אשתו. הוא ראה שצנחה ומתה.
עכשיו, הוא רצה לפחות להיפרד ממנה.
"אבא", קראה הילדה השניה, הקטנה יותר, "תחזור עם אמא ועם רקסי, האיס אומר סאנחנו נעלה לאוטובוס. אז סלא נברח לכם…" הזהירה אותו בשיבוש הילדותי המתוק שלה.
וניב, מנסה ככל יכולתו לחבק אותן כדי לתת להן ביטחון, בלע את רוקו ואת הצרחה הענקית שרצה לצרוח, העלה אותן לאוטובוס של המפונים, וחזר לקבל פצועים נוספים, לבדוק אותם רפואית, ולהציל כמה שיותר חיים.
נ.ב. האב לא מצא את אישתו. היא כבר הובלה במשאית של הנפטרים משם והלאה.
