ויקי תפארת, ראש סניף עמק החולה איחוד הצלה, סגנית יו"ר מסורה של צוות החירום, מספרת על האתגרים שמלווים אותה מאז ה7 באוקטובר. החל מהעברת אנשים למגורים בבתי מלון  וכלה בניהול תושבים עקורים.

מדגישה את האחריות השוטפת שלה במענה למצבי חירום רפואיים.

למרות הקשיים, נותרה ויקי נותרה מחויבת ללמידה ולהשתלמות, כפי שהוכיחה השתתפותה לאחרונה באימון אירועי נפגעים המונים.

ויקי תפארת, ראש סניף עמק החולה, המתגוררת כיום במלון ליד צפת, לאחר שפונתה מביתה מושב יובל, מתמודדת עם הטלטלות במישור האישי והחברתי.

"לגור במלון זה קשה," היא אומרת לנו, מהורהרת. עייפותה ניכרת: כי ויקי, היא לא סתם עוד דיירת שעברה דירה; היא חלק חיוני מצוות החירום במושב יובל, רק 200 מטר מגבול לבנון.

ב-16 באוקטובר היא נשלחה למלון בטבריה כדי להיות אחראית מבחינה רפואית על התושבים העקורים, לאחר שהממשלה פינתה את כל היישובים בטווח שבין 0 ל-2 ק"מ מגבול הצפון.

כמה שבועות לאחר מכן הועברו כל תושבי יובל העקורים למלון אחר, ליד צפת.

"לפני פקודת הפינוי, בעשרת הימים הראשונים, הייתי עדיין במושב שלנו ועבדתי מהחמ"ל", מספרת ויקי.

כסגנית יו"ר צוות החירום טיפלה בתושבי המושב ובחיילי צה"ל הרבים שהגיעו בהמוניהם לאזור. "לצבא היה חסר ציוד ומזון, מכיוון שמספר עצום של חיילים נשלחו לגבול בזמן קצר מאוד.

הכנו חבילות מזון וציוד והעברנו אותם ליחידות השונות שהוצבו על הגבול".

עם הפינוי, התעצם התפקיד שלה. "אחד הדברים שהייתי אחראית עליהם בתחילת הדרך היה, לדאוג לקליטת אנשים בבתי מלון; זה היה החלק הכי קשה", היא מתארת. "במשך שבועיים – שהרגישו כמו גיהינום – ישנתי בערך שלוש שעות בכל לילה. אנשים היו מבולבלים ומדוכאים. אלו אנשים שרגילים שיש להם מרחב משלהם בדירות פרטיות עם גינה והמון ספייס, במיוחד הילדים, ופתאום הם הרגישו לכודים. זאת הסיבה שרבים מהם היו פשוט מתעלפים או סובלים מהתקפי חרדה; זה לא היה קל".

עם הגעת התגבורת מהמועצה האזורית, השתנה תפקידה של ויקי: כיום היא אחראית על נתינת המענה הרפואי במלון: מוצאת מרפאות ביטוח בריאות רלוונטיות לכל דייר, מתאמת ביקורי רופאים במלון ונותנת מענה ראשוני למקרי חירום כחובשת. "זה שדה קרב אחר, אבל אני עדיין בעובי הקורה", היא אומרת.

לאחרונה, הגיבה ויקי להתרעה במכשיר הקשר של איחוד הצלה והגיעה לחולה קשישה המתקשה לנשום. השיחה אותרה בקרבת מקום בחדר מלון אחר. לאחר שוויקי העניקה טיפול ראשוני, הסבתא הועברה לבית החולים, שם גילו הרופאים דלקת ריאות ונוזלים בריאותיה. 'האישה והבת שלה היו כל כך אסירות תודה שהגעתי מהר, והן לא היו צריכות לחכות לאמבולנס, שלקח לו כמעט עשר דקות להגיע'.

"למעשה, אני החובש.ת היחיד.ה במלון, אנשים אומרים לי: 'אם לא היית פה, מה היינו עושים אם מישהו היה עובר דום לב חלילה?'

בתוך כל אתגרי העקירה, ממשיכה ויקי הבלתי נלאית להתכונן ולהתאמן במרץ לכל התרחישים. לאחרונה השתתפה באירוע המדמה אר"ן (אירוע רב נפגעים) שארגנה המועצה האזורית. רופא מבית החולים אסותא הוביל את האימון, שהתרכז בהפקת לקחים מהפיגוע ב-7 באוקטובר. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק ללמוד, במיוחד עכשיו", אומרת ויקי.

הדרך של ויקי עם איחוד הצלה החלה לפני חמש שנים, כשעבדה ברפואה אלטרנטיבית ושמעה על קורס חובשים שנפתח באזור מגוריה. לאחר סיום הקורס התנדבה באיחוד הצלה. לפני שלוש שנים הפכה ויקי לאישה הראשונה אי פעם שמונתה לעמוד בראש סניף של איחוד הצלה.

ויקי עלתה לארץ עם הוריה מאוקראינה כשהייתה בת תשע. היא מילאה תפקיד משמעותי במשלחת ההומניטרית של איחוד הצלה למולדובה לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה.

אין לה אחים או אחיות, אבל את תחושת השייכות והאחווה היא מוצאת באיחוד הצלה. "המשפחה הכתומה הזאת מושכת אותך פנימה… יש לך משפחה ענקית בכל מקום בארץ!"

                                                     

אירועי ה-7 באוקטובר  הפכו את החיים של ויקי ומשפחתה על פיהם. "התעוררנו לבוקר חשוך. כולם במושב הבינו מהר מאוד את ההשלכות עלינו, תושבי הצפון. רבים ארזו מיד את חפציהם ועזבו, נסעו לאזורים במרכז הארץ או אפילו טסו לחו"ל. למחרת החלה שגרת ירי הרקטות, טילי הנ"ט וחדירות הכטב"מים".

גם בעלה, עודד, המשמש כראש צוות האבטחה של המושב, גויס מיד. "אנחנו מאומנים לזה. בשנת 75' הייתה חדירת מחבלים בתקופת כהונתו של חמי כראש הביטחון של המושב. מאז, זה תרחיש שהמושב נערך אליו מדי שנה".

עם פינוי תושבי המושב נאלץ עודד להישאר מאחור, בשל תפקידו. ויקי בקושי ראתה אותו מאז.

"לגור במלון זו לא חופשה", היא מבהירה. "אין עתיד ברור, ואין לנו מושג מתי נוכל לחזור הביתה או אם אי פעם נרגיש מסוגלים נפשית. אנחנו חיים מיום ליום. בינתיים, כל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות לשמור על השפיות שלי, ואחת הדרכים לעשות את זה היא לעזור לאחרים בכל דרך שאני יכולה".