הרעלת ציאניד

הרעלת ציאניד

ציאניד הוא חומר כימי רעיל מאד אשר מוזכר פעמים רבות בספרי ההיסטוריה כחומר המסוגל להרוג תוך מספר מועט של דקות. החומר זוהה לראשונה בשנת 1782 כאשר הכימאי השבדי קרל וילהלם שלה, הצליח להפיק אותו מצבע כחולת שאותו פיתח במקרה בשנת 1704 יצרן הצבעים הגרמני היינריך דיסבאך שניסה לייצר דווקא צבע אדום. מקור השם "ציאניד" הינו התרכובת "פרוציאניד" (Ferrocyanide), שפירושה הוא "ברזל (Ferro) כחול (Cyan)".

רעילותו הרבה וזמינותו מהווה איום כימי הן מבחינת תאונות עבודה והן מבחינת שימוש בציאניד לטרור.

קצת היסטוריה:

הראשון שעשה שימוש בציאניד למטרות הרג, היה נפוליאון. לאחר מכן, נעשה בו שימוש בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, וכן הוא היה מרכיבי גז הציקלון B, ששימש להשמדה בתאי הגזים של מלחמת העולם השנייה. מאז מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80 של המאה הקודמת לא תועד שימוש מלחמתי בציאניד, אולם לאחרונה הוזכר שמו כחומר איום בטרור. בשנת 2002 נחשפה מזימה של פעילי אל-קאעידה לפזר ציאניד ברכבת התחתית בלונדון. מקרה דומה היה מאוחר יותר כאשר נמצא מצבור של ציאניד בחווה בטקסס שייעודו היה פיגוע ברכבת התחתית בעיר ניו יורק. איום מסוג זה צובר תאוצה לנוכח התגברות אירועי טרור בעולם בכלל ובישראל בפרט, ולנוכח איומים מפורשים מצד בכירים בארגוני הטרור העולמי על כוונתם להפעיל נשק כימי. תסריט של הרעלה המונית בציאניד, אם כך, אינו דמיוני.

במאה האחרונה ישנם גם עדויות לא מעטות לשימוש בגלולת ציאניד למטרת התאבדות. בשנת 1978 מצאו את מותם 909 בני אדם בהתאבדות המונית בג'ונסטאון, גויאנה, על ידי שימוש בציאניד זרחני (Potassium Cyanide). 1982 נחשבת לשנה השחורה בתולדות השימוש בציאניד. בשנה זו תועדו 7 מקרים של התאבדות באמצעות ציאניד.

בשנת 1982 חוותה חברת ג'ונסון-אנד-ג'ונסון בארה"ב את המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית בשיווק מוצר, כאשר אחד ממוצריה הפופולאריים ביותר, "טיילנול", רוסס בכוונה בתרסיס ציאניד על גבי כמוסות. כתוצאה מכך מתו שבעה אנשים. החשוד העיקרי, ג'יימס לואיס, הורשע בסחיטה לאחר ששלח מכתב לחברה בו דרש כופר של מיליון דולר בתמורה למידע היכן ישנם עוד בקבוקים מורעלים של התרופה. מיד לאחר הפרשה פיתחו חברות התרופות את הפקק הבטיחותי שנועד למנוע פתיחה וסגירה חוזרת של בקבוקי תרופות.

ולמרות כל זאת מרבית ההרעלות המדווחות של ציאניד הן בעובדי מעבדה המתעסקים עבודה צמודה עם מלחי ציאניד. הרעלה יכולה לקרות גם בשריפות בהן מעורבים חומרים כמו צמר, משי, גומי סינטטי ופלסטיק, מהן משתחרר ציאניד בזמן בעירה.

היכן נמצא ציאניד?

הציאניד הינו חומר נפוץ מאוד בתעשיית המתכות, בתעשיית הכרייה, בצבעים, ואף בריסוס בעיקר באוניות. ועל כן מופיע במספר רב צורות תלוי בישומו. בצורה הגזית, ציאניד מימני או ציאניד כלורי, הוא גז חסר צבע קל מהאוויר המתנדף בקלות. בצורתו הנוזלית, נפוץ הציאניד בצורת חומצה הידרוציאנית בצבע כחול בעלת נקודת רתיחה נמוכה יחסית של 26 מעלות צלסיוס. דבר זה הופך אותה לנדיפה ומסוכנת באוויר חם. בצורתו המוצקה נפוץ הציאניד בצורת טבליות בעיקר טבליות ציאניד כלורי, ציאניד אשלגני, וסידן ציאנידי.

מימן ציאנידי נמצא בכמויות מזעריות ברוב הפירות המכילים חרצן, כגון דובדבנים ומשמשים, וכן בשקדים. הגוף יודע לפרק ציאניד, והרעלה מתרחשת כאשר כמות הציאניד שנכנסת לגוף בבת אחת היא גדולה.

ציאניד נפלט גם משריפה של חומרים פלסטיים, ספוגים ומזרנים, ויחד עם פחמן חד-חמצני מהווה גורם מוות משמעותי בזמן שריפה. ולאלו מבינינו שמעשנים, כדאי שתדעו שבדמכם רמת ציאניד גבוהה פי 3 מאלו שאינם מעשנים.

ממה מת הנפגע?

מבחינה מולקולארית, הזיקה החזקה של הציאניד למתכות, היא הגורם לרעילות הגבוהה של החומר. יון הציאניד (C≡N) מגיע דרך זרם הדם לתאי הגוף ונקשר לברזל שנמצא באנזים ציטוכרום C אוקסידז, אשר נמצא על דופן המיטוכונדריה. בעת פעילות תקינה של המיטוכונדריה חמצן אמור להיקשר לאנזים זה, לקבל אלקטרונים ולהפוך יחד עם יוני מימן למים. שלב זה חיוני במעגל ייצור ה-ATP במיטוכונדריה. כאשר הציאניד תופס את מקומו של החמצן, המיטוכונדריה לא מסוגלת לייצר ATP, ובכך נמנעת יכולתו של הגוף לייצר אנרגיה.

הניטריל הידוע ביותר, ושעל-שמו קרויה כל המשפחה, הוא הגז הרעיל מימן ציאנידי (HCN), הידוע בפשטות כציאניד. 7 מיליגרמים של ציאניד מסוגלים להרוג אדם בוגר תוך שניות. צורות החשיפה של ציאניד כוללות שאיפת הגז, בליעת הגז דרך מערכת העיכול, ומגע של חומרים ציאנידים וספיגתם דרך העור.

התמונה הקלינית:

ההסתמנות הקלינית של הרעלת ציאניד מתבטאת בעיקר במערכת העצבים והמערכת הקרדיווסקולרית. עיקר הסימנים קשורים להופעה הפתאומית של אנוקסיה. זמן ההופעה של הסימנים תלוי במנת הרעל ובדרך החשיפה. במקרה של חשיפה נשימתית לכמות רעל גבוהה הסימנים הקליניים מתפתחים מהר מאוד, ומתבטאים באובדן הכרה ודום נשימה תוך שניות ומוות תוך זמן קצר. לאחר בליעת ציאניד התפתחות הסימנים הקליניים איטית יותר ותלויה גם בתכולת הקיבה. סימני ההרעלה במקרה כזה כוללים שינויים במצב ההכרה, סומק בפנים, דופק ונשימה מואצים, יתר לחץ דם, הרגשת טעם מתכתי בפה, בחילות והקאות.

חומרת הפגיעה:

בדומה לנפגעי חל"כ (חומרי לחימה כימיים) אחרים גם נפגעי ציאניד יחולקו לנפגעים מהלכים ונפגעים שוכבים. נפגע קל הינו נפגע מהלך הסובל מסימנים קליניים כסומק בעור, לחץ בחזה וטכיפנאה. ייתכנו גם בחילות, הקאות, סחרחורות, כאבי ראש, ולעיתים טכיקרדיה ועלייה בלחץ הדם. נפגע בינוני הינו נפגע שוכב הנושם עצמונית וסובל מסימנים קליניים הכוללים ערפול הכרה, הקאות, קשיי נשימה ולעיתים הפרעות קצב. נפגע קשה הינו נפגע שאינו נושם וזקוק להנשמה.

טיפול

פחם פעיל ושטיפה:

בשלב הראשון פרט להפסקת החשיפה לגורם כמובן ישנו צורך להפסיק את ספיגתו של הציאניד בגוף. במידה וצורת החשיפה היא בליעה ניתן לתת לחולה פחם פעיל בכדי למנוע את המשך ספיגת הרעל במעיים. בחשיפה עורית יש להרחיק את הציאניד מהעור ולשטוף את העור בכמויות גדולות של מים.

חמצן:

יש המאמינים שחמצן מתפקד כאנטידוט במנגנון שאינו ידוע. מעבר לעובדה שחמצן בריכוז גבוה יכול להועיל למצבים של היפוקסיה ובמיוחד בשילוב עם רעלים אחרים מהווה הטיפול בחמצן חלק בלתי נפרד מפרוטוקול ההחייאה המקובל ולכן יש העשיר כל נפגע החשוד כנפגע ציאניד בחמצן בריכוז גבוה.

סעד חיים מתקדם:

אדם שנפגע מציאניד וכתוצאה מכך הגיע למצב של דום נשימה יונשם מיידית במפוח להנשמה (אמבו) המחובר לשקית העשרה ולחמצן (ברמת חובש). לאחר מספר דקות של הנשמה יש לבצע אינטובציה ולהנשים את החולה תוך כדי ניטור הסטורציה והקפנומטריה (ברמת ALS). נכון יהיה לטפל בהפרעות קצב ומצבים אחרים ע"פ הפרוטוקולים. בבית החולים יקבל המטופל אנטידוטים ספציפיים לציאניד אשר יפרקו את הקשר של הציאניד עם התאים בגוף ויסלקו אותו החוצה.

לסיכום:

ציאניד הינו רעל סיסטמי חזק פוטנטי מאד ומסוכן מאד. הנזק הנגרם מהרעלת ציאניד מגיב לטיפול אנטידוטלי ספציפי. על מנת להציל את הנפגע יש לתת את הטיפול מוקדם ככל האפשר. נפגעים השורדים את ההרעלה לא יסבלו בדר"כ מנזקים כרוניים והחלמתם תהייה מלאה.